מאת יובל בן-עמי



1.

עם צמה כמו שלה, אפשר היה לרתום למזח את כל האוניה. באנגלית יש לפעולה הזאת שם פועל מיוחד: to moore.
חציתי את הסיפון בגבה. כמעט מבריש את כתפי בטעות בצרור סיבי היוטה הפראיים האלה. אלהים, אני רוצה שתכבלי אותי בצמתך. אני רוצה להסתבך בך, להלפת בך. שתמורי אותי ושאמור אותך עד שאמות איתך. בחיי. מה עובר עלי? המעבורת עדיין לא הפליגה, היא עדיין ממורמרת אל המזח, אל הכרמל, אל הארץ שממנה החלטתי סוף כל סוף לברוח, וכבר אני יודע לברוח לאן.
פחות או יותר.
את לא מכאן, נכון? את מארץ שבה יש מילה מיוחדת לריתוק כלי שיט אל היבשה. הרי יש בה מילה מיוחדת להפלגה סביב אי: Circumnavigate, איזו מילה! והנה, זה מה שעשית לך זה עתה. סירקומנביגטתי אותך. אם רק תתני לי לעגון בך, לצלול לקרבך, ללגום את האנגלית שניכרת בך אפילו מבלי שאמרת דבר. לא אכפת לי שריאותי יתמלאו בה, שאשתנק ממבטאך המפתיע עד שיתרגלו אליו אוזני, לא אכפת לי אם לא יתרגלו. לא אכפת לי לטבוע.
צפירה, וענן של עשן סולר אפף את הסיפון. למטה התירו הסוורים את צמות ספינתנו ומעליהם ירד לילה על כיפת קבר הבאב ועל הפנורמות. חבורה של צרפתים מבואסים חיפשו לשווא חולץ פקקים. היפי ישראלי הכין לי קפה שחור על פתיליה. הוא היה בדרכו ההדרגתית לפריז. משם, אמר, ימשיך למזרח. זה נשמע לי כמו סיבוב.
"ואתה?” חקר.
"אליה" הצבעתי.
"הוולשית?”
ידעתי. ראיתי את לשונה בצמתה, כל כך ברור היה שהיא בת אי. נותר רק לפתוח איתה בשיחה וכעת נמצאתי בעמדה בעייתית. אם אתוודה שאני יודע על מוצאה, יחוור לה ששוחחתי אודותיה. אם אעמיד פנים שאיני יודע, אשקר ואולי אסמיק.
בסופו של דבר, למחרת, השתמשתי בזה כשורת פתיחה. "שמעתי שאת וולשית,” התוודיתי, ואז ציטטתי משהו של דילן תומאס שהכרתי:

הכוח המערבל מי הבריכה
בחול הטובעני בוחש
זה הכובל את הרוחות
מרקיע מפרשי
ואין בי קול לומר לרוח האקלים
איך זמן הצית גן עדן סביב כוכב.

היא הנהנה שותקת, הביטה כלפי סלעים תלולים שעלו מן הים האגאי, הצביעה כלפיהם ושאלה: “אתה רואה שם עז?” באמת היה מבטאה לא פשוט. איכשהו הבנתי שהיתה מתנדבת בקיבוץ בצפון וכעבור חודש של שטיפת כלים בחדר האוכל, קנתה כרטיס מעבורת לכיוון אחד, כיוון כרתים.
אמרתי שגם אני מפליג לכרתים.


2.

לא היתי בדרכי לכרתים. הכרטיס שלי היה עד אתונה. משם רציתי להמשיך לתוך אירופה, אולי בתחבורה ציבורית בבלקן, אולי במעבורת נוספת, מאלה המפליגות לאיטליה. זה היה מסע הבתולין שלי ושמה של האוניה היה הולם: ורגינה.
אין מסע שאין בו מעט מן הבריחה. שבועות ספורים קודם לכן פטרה אותי ועדה משירות צבאי, תוצאת תערובת של בעיות רפואיות מינוריות והבעת חרדה עמוקה מפני השירות. הורי לא שמחו על מעמדי החדש בחברה הישראלית ואני חיפשתי מוצא מביתם המתוסכל. מישהו אמר שאפשר להפליג ליוון מחיפה וזה עולה רק מאה דולר לכיוון. עד אז לא העליתי בדעתי להפליג בים. לא כמהתי אל הים בשום צורה. הייתי ירושלמי, לכל הרוחות. אפילו את "אי המטמון" לא קראתי.
בוקר היום בו פתחתי איתה בשיחה, היה לי בוקר ימי ראשון. התעוררתי על הסיפון הלום שרירים ועצמות כמו שניצל חבוט היטב שבישולו כבר החל. חום השמש ניתך עלי מלמעלה ללא כל מסננת, לא גג, לא סככה ולא ענפי עץ מצילים לסירוגין. סביב לי לא היה כלום, רק כחול עמוק שבעמוקים, ענק שבענקים, נפרש עד תכלת השמים שנראתה לעומתו חיוורת ודי מגוחכת. מישהו בכל זאת הביט הלאה, אל האופק: אשה רזה וקצוצת שיער במשקפי שמש ששאלה אותי האם היבשה הרחוקה היא קפריסין. עניתי שכנראה שכן. אלא מה עוד תהיה?
היא שאלה מה מטרת מסעי. הסברתי שאני יוצא לראות את העולם והיא מיד הזהירה אותי לבל אמצא לי חברה לא יהודיה. שתזדיין, חשבתי תוך ליטוף גבי דאוב קרשי הסיפון. שתזדיין, חשבתי בעודי מדדה בעקבות צמתה של ליאן תומאס מן הרציפים לעבר שערי חומת הים של הרקליון. שתזדיין. אם אני יוצא אל העולם, זה בשביל לאהוב אותו.

3.

ירדתי מהאוניה עם ליאן תומאס, בכרתים.
לליאן תומאס היתה פגישה בכרתים. הוריה נפשו בעיירת החוף איוס ניקולאוס והיא היתה בדרכה לעשות להם הפתעה. הספקנו לבלות לילה אחד לא אירוטי כלל באכסניה בהרקליון. אחר כך היא תפשה אוטובוס ואני מצאתי את עצמי לכוד. מעדיף לאכול את הכסף שהרווחתי בנגינה בכיכר אריות האבן מאשר להשקיע אותו במעבורת לפיראוס.
בסוף נכנעתי.


4.

פיראוס.


5.

אתונה – פטרס ברכבת, ועוד מעבורת, הפעם לברינדיזי שבאיטליה, שם נפרדתי מהים.


6.

ראיתי אותו שוב כעבור חודשיים וחצי. בינתיים הספקתי להתיידד לפנות בוקר רומאי עם בת עשרה טורקיה, מומחית בקריאת מחשבות, לטפס במעלה האלפים עם עגלת קניות, לתפוס טרמפים מפריס עד אתונה (בין היתר דרך יוגוסלביה הלומת המלחמה). לבכות בשדה צרפתי ולהתגנב ללא ויזה לצ'כיה. התאהבתי ושכחתי להתאהב לפחות פעמיים במהלך הקיץ ההוא. באחד המקרים מדובר היה ביהודיה.
טרמפ אחרון הביא אותי מתחנת דלק בדרומה של סרביה, דרך מקדוניה הלילית אל סלוניקי של שחר. הטיילת היתה שקטה. המגדל הלבן ניצב כנגד ההרים הרחוקים ונוכח שלטי מלונות ושולחנות ריקים של בתי קפה. בים השחרית של סלוניקי לא היו גלים. הוא לא דמה בדבר לימים שהכרתי: זה של הרצליה בקיץ או זה הכחול העמוק מדרום לחופי קפריסין. הוא לא היה חבר ותיק. שמחתי על כך. עדין לא שבתי אל המוכר.
פוררתי בייגלה עם שומשום אל תוך הנוזל הירוק שטפח באבני הטיילת. דגים לא באו לטעום אותו. אבל בטלן יווני צעיר שטייל לעברי בא והחליף איתי מלים.
ישבתי איתו, רגלי תלויות מעל למים. לא ילד של ים.
למחרת שוב הייתי בפיראוס. ממהר עם מיטלטלי אל הורגינה. הספקתי לתפוס אותה רגע לפני הצפירה וענן עשן הסולר. מכנסי היו קרועים, מידת הבנתי את סיבת שובי ארצה: אפס, הבנתי את מקומי בנתיבי החיים: אפס. מאוחר יותר, בלתי מסוגל להרדם, משורר על פני ספסל פלסטיק שעל הסיפון, הבנתי שיש רק דבר אחד ביקום הזה שיש לי איזה מושג לגביו והוא הכלום: מצב הצבירה הראשוני של היקום, שממנו כל דבר יכול לצמוח. מצב הצבירה הזה, הדממה השחורה שהיא ערש חיי כולם, הקיף אותי מכל עבר. הבטתי בו מעבר למעקה, בתערובת המים והשמים שאין בה לא מים ולא שמים אלא עלטה מוחלטת וזהו. זה היה הנוף המרשים ביותר שראיתי מעודי. תענוג אמיתי.
לבנה הגיחה מבין העננים, פוגמת במאום. כתבתי:
אנחנו כולנו גברים כאן וים
והירח הוא אשה גדולה וחכמה ובהירה מכדי שנתאהב בה.


7.

אנחנו מתהפכים על הסיפון, בקבוק שמפו נושר מעל ספסל
אל הרצפה, פלדה
גלגול ועוד גלגול כלפי הארץ המובטחת.


8.

כמה מאוחר, לב לילה,
והגלים תמיד גבוהים יותר בדרך חזרה.


9.

אחר הצהריים הזה מוצא אותי בבית ביפו, עיר הנמל השניה בקדמוניותה על פני כדור הארץ שעודה מתפקדת ככזאת (העתיקה ביותר היא כנראה ביבלוס, בלבנון). שלוש עשרה שנים חלפו מאז המסע המוטרף ההוא. לאוסף הספרים שלי כבר יש מדפים שמהם לא יעקרו אותו במהרה. גיטרות צוברות אבק בפינה. בבטן – שיפודי זיקה, המיטב של רחוב יפת. היכרותי עם סודות עירי הקולינאריים מאפשרת לי להמשיך ולשכון בה, שליו פחות או יותר..
הים שם, מעבר לשיפול העדין של עג'מי, מעבר לדחפורים המפנים את ערימות הזבל שנערמו על חופה של יפו אחרי 1948, כחלק מתהליך שסופו יצירת פארק רענן. הים שם ואני כאן כותב עליו. הים הוא לא אני ואני לא הים ולכן אני כותב עליו.
שוב ושוב אני נמשך בימים האחרונים אל החוף. חצי שעה פנויה בלב תל-אביב סוחבת אותי במורד רחוב גאולה, אל מעבר לכביש המסוכן ולחומת האבן הקטנה, אל החול ואל הכחול. אני יודע. הכחול אינו כחול באמת – הוא שקוף ובעצם – הוא הקדרה השחורה הניהיליסטית והמושלמת ההיא שצפתי בה אז. הים מלא אבל גם ריק. אני רוצה להפיק ממנו משהו שלעולם לא אפיק ממני.


10.

בספר "הענף המוזהב", מחקר המופת של האנתרופולוגיה המודרנית, מתאר רוברט פרייזר הסקוטי את אכילתו של האל כמוטיב חוזר בהתנהגות פולחנית ברחבי העולם.
הדוגמה המושלמת לאכילת האל היא סעודת האדון הקתולית. כאשר מברך הכומר את לחם הקודש ואת יין הקודש הם הופכים, על פי האמונה, באופן פיזי ומוחלט להיות דמו ובשרו של ישו, זאת באמצעות תהליך מיסטי ושמו טראנסאובסטנטציה. הבשר והדם נמהלים בבשרם ודמם של המאמינים ובכך הם מתחברים לאל. זכור לי טיול של בקר יום ראשון בחברת ידידתי הצרפתיה קלר, קתולית מאמינה, אל כנסיית סן פטרוס ביפו. קלר סירבה לאכול ארוחת בקר לפני המיסה והסבירה כי אין ברצונה שישוע יתערבב בבטנה עם הטוסט.
אכתוב על הים, שהוא לא אני. הים יהיה לחברי הטוב ביותר, להורי, לאהובתי, הים יהיה לאלוהי. אוכל את הים והים יתערב בדמי, לצד שולחן במנטה ריי ניצור סימביוזת מעמקים, כמו זו של הכריש ודג הדבק, של שושנת הים והשושנון.
הדרך המיידית ביותר לטעום את הים היא ללגום את מימיו, לא תודה. הדרך השניה במיידיותה היא אכילת צדפת "אויסטר". אלה אינן נאכלות מבושלות ואף לא נאות, הן נאכלות חיות. גם התזת מיץ הלימון ומריחת החזרת על גופיהן הרכים אינן מחסלות אותן, רק אי שם בתוככי הבטן הן שובקות אולי חיים, ואז מצטרפות לחיות אותה מעניק האוכל לגוף הסועד.
הוי אויסטרים מכוערים על תלים של קרח מחוץ לבראסרי במונפרנאס, הו ביקוע צדפות אפורות בפסטיבל אירי. שנים בדולר בשוק היימרקט של בוסטון (והסתכנות בהתמוטטות מהרעלה תוקפנית על ארגז אשכוליות בקצה הסמטה), חצי תריסר בעשרה דולר במסעדת "יוניון אויסטר האוס" הסמוכה, שנוסדה ב-1829. "דניאל וובסטר היה אוכל אויסטרים על הבר הזה ממש" מסביר לי תייר עב בשר ואדום מצחיה ממישיגן. אני לא בטוח מי זה דניאל וובסטר ובכל זאת נהנה מן היחוס. שואב בדחילו את הרכות השקשקפה למחצה אל תוך קרבי. טעמה הוא כצורתה: לא ניתן לתת לו שם. במונחים גיאומטריים ניתן לומר שהוא אינו משוכלל, אבל למעשה אין משוכלל ממנו. גם הים כזה.
"באמת אפשר למות מאכילת אויסטר שאינו בין החיים?"
המישיגני לא בטוח, אבל שמע על דג שאוכלים במסעדות ביפן והוא קטלני על אמת. גופו של דג הפוגו מכיל רעל עצבים בשם טטרודוטוקסין שאת הבלוטות המייצרות אותו ניתן להסיר רק ביד מומחית ובאמצעות סכין המיועדת לכך. אחר כך פורשים את בשרו של הפוגו ומגישים אותו כסשימי. מנה שכזאת, כל כולה כמה עשרות פרוסות שקופות וקישוט ירקרק, עשויה לעלות 5000 ין ויותר. מדי שנה מתים מהן כמה עשרות בני אדם. טעים? לא בטוח. אניני טעם מודים שבשרו של הפוגו טפל למדי, אבל גם לסיפור אימים טוב אין טעם יוצא דופן.
אני מעדיף להאמין שהצדפות קטלניות. לטעום את הים – הרי זה לטעום רוצח. בליעת הצדפה היא היפוכה המושלם של בליעת בשרו של הנוצרי. הוא נמק על הצלב, כחוש ודקור מבלי שפגע באיש. הים, לעומתו, הוא מפלצת שגודלה כשל שני שליש משטח כדור הארץ. בא גל ומטיח בסלעי גן צ'ארלס כלור אב ובנו שיצאו לרחצה. פרוזדורי הטיטאניק מתמלאים במים, לשחות! לשחות אל המדרגות, לפני שיגיע הקצף לתקרה!
אני בולע.


11.

הבטתי בעיניו של הרוצח והן היו קרות כמו יום אביב סקוטי.
כף הזעם הוא הנקודה הצפונית ביותר בבריטניה. לא פיזית – כף ג'ון או גרוטס שבקרנה האחרת, המזרחית, של סקוטלנד, צפוני ממנו במעט. אבל ברוח – הרוח המלוחה שמצליפה בצוקים חדי ניבים, שמונה קילומטרים שלמים של עשב חום וכמוש מן העיירה הקרובה קינלוכברוי, שאף היא נראית כמושבה אנושית על הירח.
קינלוכברוי היא חופן של בתי אבן, צפונים יחדיו בין סלע לבין מפרץ קודר, בין סוללת מיכלי דלק ששימושה עלום לבין פאב מלנכולי. כף הזעם הוא שחפים. מאות שחפים צווחים כמטורפים על פני הסלעים החשופים, למרגלות מגדלור שנכשל מלהציל מאות חיים שאבדו כאן.
אומרים שנשמת מלח שמת הופכת לשחף, ושהשחף נותר לרחף ולקונן מעל למקום מותו של המלח. אפשר להסביר בזאת את אהבתם של השחפים לכתפו צנומת העצמות של הכף – הסלע המדוייק שעשה בקטל. ספינות סקנדינאביות, גרמניות וסקוטיות בדרכן לנמלי מערב אנגליה, אירלנד, ספרד, אמריקה, אבדו כאן בצווחות שנבלעו בתוך געש הגלים אבל נותרות מצווחות מאז.
נשמות המלחים מפרישות הרים של חרא לבנבן על הלהב ששיסף את גרון בעליהן הקודמים. זה רק הוגן.


12.

נערתי מדליקה סיגריה בלהבת הנר. אומרת: הרגתי מלח.


13.

והנה שורש האמונה: לאורך חופים שאינם מצוידים במגדלורים נהגו המלחים לנווט על פי אורות הבתים שעל היבשה. ברגע בו נוגע קצה הסיגריה בפתיל, מתעמעת הלהבה. האור גווע לרגע, ודי ברגע אחד.


14.

די ברגע אחד. סוניל אוסף אותי משדה התעופה של קולומבו. יש תחושה מוזרה כאילו העיר מתחילה מיד ביציאה מן הטרמינל. טוקטוקים מצחיקים ורעשנים אוספים נוסעים וחומקים אותם על בין עלי ענק של עצי בננה. מזוודות מגולגלות אל מעבר נתיבי תחבורה פקוקים שם עומדים בניינים שנדמים בנויים רק למחצה. באתי לכאן בשליחות מגזין כדי לכתוב כתבת תיירות. נושא הכתבה: סרי לנקה כיעד לירחי דבש. עורכי ב-"לאשה" אינם יודעים זאת, אבל המשימה הוטלה עלי חודש לאחר פרידתי הסופית מאשתי, לה הייתי נשוי שש שנים.
בלילות שלפני ההמראה התהפכתי מבולבל במיטה שזה מקרוב הפכה מרווחת יותר. "אני רוצה את זה רומנטי, כמובן" הבהיר העורך. נו, איך לא, ומצד שני, איך?
בעיה אחרת העסיקה אותי לא פחות. המסע נועד להפתח בשהות של שלושה ימים בראת'גמה, עיירת חוף בדרום מערב האי. שם, במלון פאר שחדרניו נוהגים כמשרתים וטבחיו כמפטמי אלים, אחווה את שלוות ירח הדבש המושלמת. התכוננתי למהלומת השעמום העזה ביותר שאדע אי פעם. לא סופר לי האם תהיה לי גישה נוחה מרת'גמה לעיר סמוכה ומעניינת, האם בכלל יתנו לי לצאת או שמא אשב לי שלושה ימים בג'קוזי שעל המרפסת ואמלא אותו בדמעותי ובזרעי הנשפך לשווא.


15.

סוניל, בן חמישים בערך, בחולצה מכופתרת ומשקפיים נוצצות מסגרת, העביר אותי תוך שיחה נעימה על פני עיר בת מליוני תושבים שאינה מצויידת בכביש מהיר. הרחובות נטולי המדרכות המו תנועה מכל סוג: בטוקטוקים ,בטוסטוסים, ברגלים יחפות מתחת לסארי או לסארונג המכסה רק את אזור חלציהם של גברים. אנחנו היינו נתונים במכונית יפנית חדישה.
לגדת הנהר הגדול ערומים היו זרים של פרחי לוטוס. נזירים באו בפתח מקדש עצום כיפה ונפלטו ממנו קדושים מעט יותר, עקרות בית נעלמו בעלווה השמיכה שלגדות תעלות. חיילים חמושים עד לרקות הזכירו שיש כאן מלחמה (“אני רוצה את זה רומנטי"), דווקא שכונות הפרברים המו מסחר: שלטי חנויות מבלגני חושים, כרזות קולנוע שכל סיפור הסרט מגולל בהן, לבוש פסיכודלי למעמד הפועלים, סמוזות וספרים באלף-בית השבלולי של הלשון הסינהלית.
בשוליה הדרומיים של העיר, חברנו אל האוקיאנוס ההודי. והוא הסתער עלינו בגלים בוציים, אפרוריים, עויינים ונפלאים מתחת לשמים הטרופיים האטומים. בין הכביש לבין החוף מתוחה היתה מסילת ברזל ולאורכה הילכו גברים כהים בסארונגים, נושאים דגי טונה כבדים ואגוזי קוקוס, אחד מהם טיפס על גזעו של אחד הדקלים ועסק של בקטיף שכולו קלישאה אקזוטית. צריפים נשענו כלפי מהומת המערבולות שממערב, אחרים נטו הלאה ממנה, כאילו צלופי קצף. העיר אולי תמה, אבל ההמונים לא התמעטו בכלל. רק בסוף שהותי באי הבנתי שכך נראית ארץ שטרם הגיעה אליה האורבניות. עשרים המליונים של סרי לנקה מאכלסים עיר אחת גדולה ועוד מספר עיירות מינוריות. עשרים מליון איש – זוהי אוכלוסיית אוסטראליה, ארץ של ערי ענק צפופות במגדלי בדולח: מלבורן, סידני, בריזבן, פרת', גולד קוסט, אדלייד. קולומבו הצנועה תיעתעה במבקר. הסרי לנקים חיו מחוצה לה, לאורך הכבישים הצפופים העוברים ביער, במעלה ההרים העטורים מטעי תה ירוקים עד בכי, במישור המזרחי, היבש, שפילים מתהלכים בו חופשיים, וכמובן – לאורך החוף, שם די ברגע אחד.


16.

הם התחילו להופיע כחצי שעה של נסיעה לאורך המסילה. הבתים הריקים: קירות, חלונות, רצפה. זהו.
ביקשתי מסוניל לצאת ולצלם. הוא הרשה.


17.

"נסעה כאן רכבת כשבא הגל," סיפר כששבתי לרכב, “כמו זאת.”
כמה קרונות חלודים השתנקו במורד החוף. מאות ראשים הציצו מחלונותיה נטולי הזגוגיות. בילדותי הכנענית היו פועלים פלשתינאים נישאים על גגותיהם של אוטובוסים מבתיהם לאתרי הבניה של ערי ישראל, אבל מעולם לא ראיתי כלי רכב עמוס יותר. הושטתי יד נדהמת אל מצלמתי אבל זה היה אבוד מראש, הכביש התרחק מן המסילה והובדל ממנה על ידי טפח של חורש סבוך.
"אז מה קרה?”
"למה?”
"לרכבת?”
"מה אתה חושב שקרה? שמונה מאות איש הלכו רק על הרכבת הזאת. הם באמת לא יכלו לברוח.”
"ואחרים?”
"איך לברוח? הגל הזה העיף אנשים תוך שניות למרחק של מאות מטרים מהחוף. משם לא היה להם לאן לברוח.”
קשה לי להביע בורות, אבל האסון היה כל כך מופשט בעיני ממרחק שהפרטים ממש אינם חיים במוחי. “כמה אנשים מתו כאן בסך הכל?" אני שואל.
"בערך שבעים אלף על החוף הזה.”
(“אני רוצה את זה רומנטי")


18.

בסוף מצאתי פתרון נהדר לעניין הרומנטי. כתבתי את הכתבה כולה כמכתב אהבה למישהי שאינה שם ושחבל מאוד שהיא לא שם, כי סרי לנקה כה מושלמת לאוהבים. "אין מה לעשות, יש מקומות שאסור להגיע אליהם לבד,” כתבתי, "באופן כללי אני לא מאושר במיוחד מלנדוד בלעדייך, אבל כאן זה מגוחך במיוחד. מיד כשראיתי את חדר המלון בעיירת החוף רת'גמה, הבנתי שהסתבכתי. הים היה פרוש מנגד: ירקרק ורוגש, הדקלים רוכנים מעליו ומעל הג'קוזי שעל המרפסת. הנקיון – מופלא, ממש כמו שאת אוהבת. כפכפים המתינו מתחת לטלוויזיה לפושטי הגרביים המערביות, למתמסרים לטרופיות.
"זה נשמע דביק, ובאמת, בלובי הפתוח אל הגנים התהלכו זוגות זוגות של של אוהבים, אחוזים בחיבוק כאילו רחצו שניים שניים בדבק נגרים. החוף המערבי של סרי לנקה הוא יעד לזוגות בירח דבש הבאים מכל רחבי העולם. גלים גלים של אהבה רעננה שוטפים אותו כל הזמן.”


19.

הבתים הריקים לימדו אותי את חשיבותם של זוגות בירח דבש וגם את זו של כתבי התיירות מתקתקי לשון המושכים אותם לפינות חבוטות של העולם. כספים שנתרמו מרחבי העולם לנפגעי הצונאמי נגרפו על ידי הממשל המושחת ונעלמו בארמונות רובע הגנים של קולומבו. אבל טיפ שנתתי כתייר לנהג טוקטוק עבר משם לכיסו של דייג הטונה החביב עליו, הגר עדיין על קו החוף בחורבתו שכולת הרעפים.
חדור תחושת שליחות המראתי מעל האוקיאנוס, הביתה.


20.

היום היה בהיר, העולם שלמטה – כחול ציאן משובח.


21.

עברנו מעל מיצרי הורמוז, שערו של המפרץ הפרסי ושם שהוא התפשרות. לפתחו הדרומי של ים סוף קוראים באב אל-מנדאב - שער הדמעות.


22.

עברנו מעל הפרוייקטים החדשים בדובאי, אלה שנבנים ממש בתוך המים, על איים מלאכותיים בצורת דקל ובצורת מפת העולם. הצורר הנורא של סרי לנקה הוא ביתם העדין של אנשי האמירות הללו.


23.

אני זוכר טיסות אחרות מעל הים, כביכול זה החלק המשעמם בכל טיסה, בעיקר אם היא טרנסאטלנטית. רגע אחד תופסים את קו החוף, ואז, כלום. רק הבלחות לבנות קטנות שאולי הן נחשולים משתברים ואולי טשטוש בקרנית. החדגוניות תשבר רק עם בוא החוף שמנגד, או שתתחלף בחדגוניות אחרת עם רדת הלילה. אבל זה לא תמיד כך. בטיסה חורפית בין אירופה לצפון אמריקה, מצאתי את עצמי מתבונן בקרחונים אדירים מדרום לגרינלנד. ספינות דיג מסחריות גדולות נתגלו מתגודדות יחדיו בשוליהם, לא מעיזות לחדור אל מבוך הקרח אבל לא גם מרחיקות ממנו, אולי מתוך כמיהה מלוחה, קשקשית ואידרתית אל הדגה הרבה שמתחתיו.
לפעמים, תוך כדי בהיה, מתגלה פתאום אי קטן. יהלום ירוק או חום, מושלם, מרובה פרטים – כבישים דקיקים, שוברי גלים צנומים, כפרים צפופים, ולוע הר געש כביר ומעשן. כזה הוא האי טריסטאן דה קונהא, השוכן בדרום האוקיאנוס האטלנטי. קל להרדם בטיסה בין קייפטאון לריו דה ז'נירו, אבל מי שהעירות צובטת בעקשות את עפעפיו עשוי לחזות בחזיון נדיר: המקום המבודד ביותר בעולם.


24.

כילד משועמם, משוגע לגיאוגרפיה ולוקה בהפרעת ריכוז (לפני שהתחילו לאבחן את אלה), הייתי מבלה את שיעורי המתימטיקה בבית הספר בעיצובה של ארץ דמיונית. שמה: טלבלאט. מיקומה: דרום האוקיאנוס האטלנטי, בין קייפטאון וריו דה ז'נירו.


25.

עם השנים הפך עיצובה של טלבלאט יותר ויותר מוקפד ומפורט. מתחתי קווי רכבת תחתית מתחת לרחובות בירתה (וגם קבעתי את מיקומן ואת שמן של התחנות). פישרתי בין הממשלה לגורמים רדיקאליים יותר מפעם אחת. יצרתי מיעוט אתני ילידי, התעללתי בו ואז זקפתי את ראשו באמצעות מנהיג נועז וחד לשון אותו המצאתי. רק אחרי שהיתה ספריית יצירות המופת הקולנועיות של הארץ רחבה כמעט כמו ארון הספרים הטלבלאטי ואני כבר סיימתי את החטיבה. החלטתי יום אחד לברר האם המקום אותו בחרתי עבור ארצי על פני הגלובוס אכן פנוי.
האטלס בספריית בית הספר היה מקיף דיו לציין נקודה ירוקה זעירה, בדיוק בקוארדינטות של בירת ארצי, ולציין את שמה. אינציקלופדיה בריטניקה גילתה לי שקומץ תושביו של טריסטאן דה קונהא דוברים אנגלית וכי הם צאצאי ניצוליהן של ספינות טרופות. אין באי מקום לעגון בו, שום תחבורה אינה מובילה אליו. הייתי חייב להודות בתבוסה: הוא היה מגניב מטלבלאט פי אלף.


26.

כמאתיים ושמונים בני אדם חיים בעיירת "אדינברו של שבעת הימים" שעל האי טריסטן המרכזי. הם חולקים רק שבעה שמות משפחה: גלאס, גרין, הייגן, לווארלו, רפטו, היין ורוג'רס. האיים הזעירים הסובבים את טריסטאן דה קונהא בלתי מיושבים מלבד תחנה מטאורולוגית על האי הקטן גאו.
האי המרכזי הוא קונוס געשי תמיר שהעיירה, על גגותיה האדומים, קירותיה הלבנים וערוגות תפוחי האדמה שלה, רובצת למרגלותיו. מלבד המישור המצומצם הנושא את אדינברו, כמעט כל קרקע האי אנכית, והיא מתנשאת מן החום הסובטרופי אל פסגה המתכסה בשלג מדי חורף. פעם אחת בשנות השישים, רגשו הסייסמוגרפים וניכר היה כי ההר עומד להתפרץ. ממשלת בריטניה, שטריסטן דה קונהא הוא פרוטקטורט שלה, הציעה לתושבים מקלט בחופי דרום אפריקה, המרוחקים למעלה מ-3000 קילומטר מן האי. הטריסטנים סירבו. הם שמעו שדרום אפריקה היא ארץ גזענית וביקשו שלא לכבד אותה בנוכחותם. במקום לקייפטאון החמימה, הועברו פליטי ההר לאנגליה הלחה והצוננת. שם, בבסיס צבאי שבמחוז סארי, חלו כמעט כולם בשפעות שונות, פרי מפגש עם עולם בקטריאלי אותו לא הכירו כלל. האגדה מספרת שעל כל אחד מבני טריסטן שמת בסארי מחוליו, נוסף לאי מהגר שהתאהב באחת מבנותיו ובחר להדרים איתה.


27.

טריסטן דה קונהא הוא אחד משני האיים האהובים עלי. האי השני זעיר הרבה ממנו. הוא מישורי לחלוטין וסמוך עד מאוד ליבשת. שמו: אי האלונים.
בבקר קייצי אחד, בימי פרוץ מלחמות נפוליאון, שוטט נער ושמו דניאל מגינס על חוף אי האלונים, פיסת קרקע זעומה, קרועה קריעת מיצר זעום מחופי מחוז נובה סקושה הקנדי. הוא מצא בחול מגרעת עגולה שעוררה את סקרנותו. על עץ סמוך היתה תלויה גלגלת וממנה השתלשלו חבלים קרועים.
מקגינס גייס שניים מחבריו שגם משפחותיהם שהו על האי באותו קיץ, והם החלו לחפור. המאה השמונה עשרה היתה תקופת השיא של פעילות פיראטים במערב האוקיאנוס האטלנטי. פיראטים, כידוע, אינם אוהבים להציף את שללם זמן רב. הם טומנים אותו בחופים מבודדים כמו זה. הנערים האמינו שהגורל הוביל אותם למטמון, והאמונה התגברה כאשר, מעט מתחת לפני השטח, נתקלו במחסום של אבנים שטוחות, מסותתות.
המחסום הוסר והנערים הוסיפו לחפור. כעבור כל שלושה מטרים של עפר, נתקלו במחסום של בולי עץ. הם הסירו שלושה מחסומים כאלה לפני שהתייאשו ונטשו את הבור.
כעבור שמונה שנים הגיעה קבוצת ציידי אוצרות להמשיך בעבודה. הם הגיעו לעומק של כשלושים מטרים, שם נתקלו במחסום מורכב ביותר של סיבים. משהתברר שמדובר בסיבי קוקוס, גאתה ההתרגשות. דקלי קוקוס אינם צומחים בקנדה אבל רוכנים כידוע מעל חופי האיים הקריביים, והאיים הקאריביים היו פקעת המסחר של אותו עידן, מכרה זהבם של הפיראטים. מרוב התרגשות שכחה החבורה להעתיק את הסימנים המשונים שהופיעו על פני אבן שאותה העלו מן העומק. האבן אבדה בראשית המאה העשרים והצופן שעשוי היה לסייע לפתרון חידת אי האלונים אבד.
הבור עצמו הוצף במים כעבור עוד שלושה מטרים של חפירה.
הוא הוצף שוב לאחר שניקזה אותו המשלחת של שנת 1849. נסיונה של אותה משלחת לחדור אל בטן האדמה באלכסון, מן הצד, הפגיש אותה עם רשתות סבוכות של מתכת, וחומות עבות של עץ אלון ואשוחית. מעבר להם נמצאו רק כיסים של חימר רך שלא הכילו דבר.
המשלחת של שנת 1861 פגעה במנגנון מלכודת שגרם לשולי הבור לקרוס לתוכו ולסתום אותו.
המשלחות של השנים 1866, 1893, 1909, 1931, 1935, 1936, ו-1959 לא העלו דבר.
המשלחת של שנת 1967 רכשה מנגנון קידוח שלשם הבאתו אל האי היה הכרח בהקמת סוללת עפר בינו לבין היבשת.
אנשי המשלחת של 1971 טענו שהצליחו להחדיר מצלמות לעומק של 72 מטרים וכי גילו שם חפצים שונים ועצמות אדם, אבל החומר המצולם מטושטש מכדי להיות שימושי או אמין, והבור שנחפר קרס, ממש כפי שיקרוס שוב ושוב במהלך השנים הבאות.
בשנת 2006 נרכש האי כולו על ידי פירמה קנדית המתמחה בכריה בתנאים מורכבים. עד כה לא דווח על תוצאות.


28.

מישהו בא מן הים וטמן תעלומה באי האלונים. הים עצמו היה שותף. האוקיאנוסים מכילים כמות שווה של מסתורין ומים. תמיסת המסתורין והמים היא רומנטיקה המפעימה אותנו. אין פלא שאגדות שודדי ים, בדיוק אלה שהציתו את דמיונו של דניאל מגינס הצעיר בימי מלחמות נפוליאון, מכניסות מליונים לג'וני דפ על פי החוזה שחתמו סוכניו עם מפיקי כל סרטי "שודדי הקאריבים” (השני שבהם "תיבה של איש מת" קרוי על שם אי מסתורי אחר שבאיי הבהאמה). לא ראיתי כל כך הרבה פעילות הוליוודית סביב שודדי דרכים, למשל, או חוטפי ארנקים. אולי רק שודדי בנקים נחשבים פוטוגנים במידה דומה והם אכן כאלה. תמיד אהבתי את “אחר צהרים של פורענות”.


29.

שודדי הים המודרניים מפחידים עד כדי כך שאפילו הקולנוע מסרב לגעת בהם. מי רוצה לראות צוות של אוניית מטען מושלך כפות ומולקה אל ים סין הדרומית, ביחד עם דגל פנמה שהתנופף פעם בירכתיים. מי רוצה לשמוע צרור נורה השמימה מרובה AK-47, צחקוק מן הסיפון וקללה מסטולית בבהסה-אינדונזית: הייתם מתים לחטוף את זה בראש, הא? הברקודות יטפלו בכם הרבה יותר לאט, זונות.


30.

לא רק שודדי ים מתנהגים כך. כשהייתי ילד הופיע בעיתונות הישראלית סיפור אודות נוסע סמוי אפריקני שגורש מאוניה של צים. בנו לו מעין רפסודה, ציידו אותו בקצת מים וכיכר לחם ושלחו אותו אל תוך המרחבים האינסופיים. הוא יסתדר. כושים לא צריכים אפילו קרם שיזוף.


31.

אנחנו נוראים בים, אנחנו נפלאים בים. אנחנו מזהמים את המים בנפט ובאשפה, משחיתים שוניות – גני עדן תת-מימיים עדינים שמאות שנים נדרשות לשיקומם, מעלים דולפינים ברשתות ומעמידים תחנות כוח מבעיתות על הקסומים שבחופים. את כבודנו אנחנו משיבים כרגיל, באסתטיקה. וכי מה עוד יש לנו להציע? אנחנו בוראים יופי כדי להצדיק את קיומנו על הכדור הזה, את פריצתנו הבלתי נשלטת אל כל פינותיו. מפצים באמנות על הטירוף שבציוויליזציות שלנו. בים העמדנו את אחת היפות שביצירותנו: את ספינת המפרש.
דמו אותו בנפשכם, קליפר אדיר יוצא מאגן הנמל, חבליו נמתחים: הריכסה, חבל סמוך העורף וחבל סמוך הפנים העליון, פתילי הצמצום והמושכה. מפרשיו עולים בזה אחר זה: מפרש תחתי קדמי, מפרש קדמי עילי- ראשון, מפרש קדמי עילי – שני, מפרש קדמי על-עילי, מפרש קדמי עליון, מפרש קדמי מרקיע, מפרש תחתי ראשי, מפרש ראשי עילי – ראשון, מפרש ראשי עילי – שני, מפרש ראשי על-עילי, מפרש ראשי עליון, מפרש ראשי מרקיע, מפרש ראשי אחורי. חלוץ שלישי, חלוץ שני, חלוץ ראשון, מאסף, מאסף עליון, תוסף אחורי, תחוסף אחורי עילי, תוסף אחורי על-עילי, תוסף אחורי עליון, תוסף ראשי, תוסף ראשי עילי, תוסף ראשי אמצעי, תוסף ראשי על-עילי, תוסף ראשי עליון, והרוח הולמת בכולם.


32.

אפילו הנמל עצמו עשוי להיות מעשה של יופי, אני חושב על שורותיו של קונסטאנדינוס קוואפיס, מתוך "איתקה" שלו:

"שאל כי תארך דרכך מאוד,
כי בבקרים רבים של קיץ תכנס
בחדווה, בפליאה רבה כל כך
אל נמלים שלא ראית מעולם.
בתחנות מסחר פניקיות תעגון
תקנה סחורות משובחות לרוב
פנינים ואלמוגים, ענבר והבנה
ומינים שונים של בשמים טובים,
ככל שרק תמצא בשמים טובים.”

הנמל יפה מעצם היותו נמל, הלב נסער בכניסה אל המעגן ממש כפי שהוא נסער ביציאה ממנו. עבור המלח שבע הגלים, הנמל נושא בחובו נשים. עבור הלוקה במחלת ים, הוא מבטיח רגיעה. כל מי שאי פעם התפתל משך לילה אינסופי על סיפון מרוחק מכל חוף יודע את הכאב הנורא שבידיעה: התרופה למחלתי היא רק נמל, ואין כאן נמל!


33.

הנמל יפה מעצם היותו נמל. port או porto בלשונות אירופה – כלומר שער. בשער באים והולכים ותחת כותרתו נפגשים ולפעמים יש רגש, כמו בנמל תעופה שהוא האתר הנרגש ביותר בכל עיר. במשך שבועיים של קיץ המתנתי בעיר פטרס לנערה ונציאנית ושמה דנה, אותה פגשתי על המעבורת העוברת בין יוון לאיטליה. היא עבדה בה והיתה צצה בפטרס לשעות ספורות מדי שלושה ימים. כשהופיעה היינו רצים מן הנמל במעלה המדרגות המטפסות אל גבעת המצודה, מתנשפים ומתנשקים, משקיפים על המים, על ההרים שמעבר למפרץ ועל כלוב הפלדה שהמתין לשאת אותה שוב הרחק.
כשהיתה הרחק, הייתי מטייל לבדי במעלה המדרגות האלה ומקלל את הסייסטות הארוכות של פטרס. היוונים הבטלנים סיפקו לי עיר משעממת עד זעם. רק באמת מאוחר בלילות היו מפנים את שולחנות הטברנות כדי לרקוד, רק לעיתים נדירות בימים היה יוצא איתי אורח מן האכסניה לאכול שרימפס על קו המים, מעביר לי את אחר הצהרים, לים יש זמן, הרבה זמן, ואני רציתי את מתנתו, אבל לא כמו שרצתה אותה פנלופה. בסוף פניתי מזרחה והלכתי למצוא לי יקירה יבשתית.


34.

הנמל יפה מעצם היותו נמל. מלחי אומות מרוחקות באים לערי הנמל: פחוסי אף, מלוכסני עין, דוברי טמילית, הולנדית, מלטזית, סינית, גאלית. הם תופשים את העולם ותופשים אותו אחרת. היושבים בצל העגורנים לומדים לקבל את הזרות ועירהם נעשות ליבראליות, חכמות ועשירות בטעם. השוו את המבורג הפתוחה עם מינכן השמרנית, את סן פרנסיסקו עם אטלנטה, למשל, את קזבלנקה עם מרקש, את ביירות עם דמשק.
הנמל יפה מעצם היותו נמל וטוב שכך, כי ערי נמל יודעות גם להיות מכוערות מאוד. בקושי נגלה המעגן בין וילונות של ארובות בתי זיקוק. הפשע בסמטאות הסמוכות לרציפים הוא ארך ניבים, צבועי. הזונות הזקנות, כבדות האיפור והשדים, שותות לחיי העצבות מעל בארים שמנוניים ופרוריים. אין לכך דוגמה יפה מחיפה. בחנות אחת לאורך שדרות העצמאות שלה ניתן לרכוש בניגוד לחוק אלמוגים וגם חרבות וכדורי בדולח שנישאו לכאן ממרחקים ומחזיקי מפתחות שעליהם תמונת המסגד הגדול במדינה, הכל מכוסה שכבה עבה של אבק מייאש. מעבר לכביש, בבאר "הבאנרה”, הקרוי על שם בית בושת ידוע באנטוורפן, יושבים קורבנותיו של הים: מכונאים ותיקים וזועמים שעדיין לא מחלו לעמיר פרץ על הפקרת הימאים בימי הפרטת צים, ספנים יוונים שהתאהבו בישראליות בשנות השישים והיום תוהים האם טוב עשו, מלחים אמריקאים מכוסים בכתובות קעקע אלימות. הם אוכלים יותר מדי סלאמי ושותים יותר מדי ערק, תוקעים גרעפץ ריחני, כמו בשיר האפל של ז'אק ברל ואז נפלטים אל רחובות העיר התחתית הנראים כסמרטוט השמוט על פי כיור.
אבל כל נמל יפה גם מעבר להיותו נמל, למרות הלבניות, הסכינים והלחיים הנפולות, המפודרות, שבאמת אין להמנע מהם. אין לכך דוגמה יפה מחיפה: הים הנשקף בין ענפים המסוככים על גרמי מדרגותיה האינסופיים, כיפת הבהאיים המקדמת את פני הבאים מרחוק, צליל מפתיע של בוזוקי על טיילת בת גלים, מזבח בארוק במנזר סטלה מאריס ושביל הנמתח ממנו, בין שיחי ים-תיכון ועל פני טחנת רוח נטושה, אל עבר האופק הימי המסגיל, כוסית טובה של ערק בבר “הבאנרה”, הקרוי על שם בית בושת באנטוורפן, שם מעשן הבעלים חיים את מקטרתו השקטה תחת כובע הבוקר שלו ועל על רקע דגלים שאסף לכאן מרחבי העולם. הוא מציע גם סלאמי עסיסי כתיבול לילי מושלם לערק ולשיחת זאבי ים שכל מיני שפות מתערבבות בה, בקיטורים, בקללות ובפיוט מחוספס ומצחיק.


35.

בכנסיית סנט-ניקולאס, “הכנסיה הגדולה" שבעיר העתיקה של סטוקהולם, שמורה אחת מיצירות האמנות המשונות והמרהיבות של אירופה. זהו פסל עשוי עץ של גוראן הקדוש הקוטל את הדרקון. חניתו של גוראן שבורה מהתפתלויותיו של הדרקון שזה עתה זכה לחוש אותה פולחת את ליבו. המפלץ מתענה, לשונו שלוחה אל שמים שאינם חסים עליו. הוא לופת את החנית בטלפיו בעוד חרבו של גוראן יפה השריון ומחודד הנעליים צונחת כלפי צווארו רב הקשקשים. כל התנועה הזאת קפואה בעץ רך, חלקו צבוע בזהב, מאז המאה החמש עשרה.
בקרן אחרת של הכנסיה מצויה יצירת אמנות יוצאת דופן עוד יותר. זהו "ציור כלב השמש" המתאר חזיון אור מוזר שהופיע בשמי העיר סטוקהולם ערב אחד של שנת 1535. בשמי הדימדומים שמעל העיר מופיעה מערכת של הילות עגולות לחלוטין. בנקודות ההשקה שבינהן זורחות נקודות של זוהר עז, מחולן בשמים מזכיר גירוסקופ משוכלל, ענק, שכמו ניצת ללא הסבר על תושביה פעורי הפה של העיר הזעירה שלמטה, עיר שהיא פלא לא פחות מזה הנגלה מעל.


36.

סטוקהולם הצעירה תופשת את כל שטחו של אי קטן. בתיה צפופים, מגדליה מחודדים. גלי הים מתגרים בה ממערב במשיכות מכחול כסופות, בעוד ממזרח משתרעים מימיו השוקטים של אגם מלארן. מגדלי ביצורים עגולים מתנשאים מעל שעריה, חזיתות שטוחות, חומות של בתי מידות בסגנון צפון גרמני נישאות מעל ככרותיה.

צפון גרמני, כלומר: הנזאתי.


37.

ככה למדתי על זה: שני טיפוסים ניצבו ביציאה מתחנת דלק על הכביש המהיר מספר 7. לבושים כשוליות נגרים נודדות מן המאה התשע עשרה, כולל מגבעות צילינדר סטייל דיויד קופרפילד. הם אחזו שלט קרטון עליו רשומות היו בטוש האותיות HH.
הצטרפתי אליהם, מתנצל על הצפיפות. לטרמפיסט אחד עוצרים בקלות, לשנים בקלות פחותה וכשלושה נועדנו לזכות להרבה פחות חריקות בלמים. השנים לא נראו כממהרים. הם הסבירו לי שהם אכן שוליות נגרים ושהמסורת בגרמניה מכתיבה תקופה של נדודים בין אתרי בניה ברחבי הארץ כהשתלמות במקצועם. גם את התלבושות מכתיבה המסורת, וכמוה את רצועת העור הנהדרת בה חגרו את כלי עבודתם למותניהם ואת מטות העץ המוגלפים שבידיהם.
את שלטי הקרטון שלהם הכתיבה מסורת אחרת: “הנזהשטאט המבורג” הסביר לי אחד מהם. “זה מה שרשום על לוחיות הרישוי של מכוניות מהמבורג”.
"אנחנו לא נוסעים להמבורג,” הסביר השני, “אבל HH זה גם כיוון כללי צפונה. אם אתה רוצה לנסוע צפונה בגרמניה, תמיד תכתוב HH ותראה שזה יעבוד.”
"מה זה הנזהשטאט?” שאלתי.
תשובתם היתה כאילו משמימה. ההנזה היא ברית של ערי נמל צפון אירופיות שהכתיבה את תנאי המסחר בים הבלטי ובים הצפוני בין המאות ה-13 וה-17. בשיאה היתה כמין אומה נטולת אחיזה של ממש ביבשה, במסורת ממלכות הים הנושנות: מקרתגו הפניקית ועד לפיזה, ג'נובה, ונציה ואמלפי. הערים ההנזאתיות אפילו הכריזו מלחמה נגד דנמרק וניצחו בה.
אבל נצחונן האמיתי, כך נוכחתי מיד כשהגעתי לקווי הרוחב מעליהם מתנשאים צריחי כנסיותיהן, הוא בכיבוש לבי. למעשה יכלו הנגרים לומר: הנזה היא קסם. עיר הנזה היא מקום שריחו ריח נזיד צדפות וצלופח מעושן, שאבני רחובותיו לחות מגשם טרי שבטריים - זה שענניו נולדו זה עתה מן הים. ראיתי את ערפילי הצפון הללו מתגנבים לסמטאות קלופות הטיח בשטרלזונד וויסמאר שבמזרח גרמניה. שמעתי צלצול תרנים באגנה של גדיניה הפולנית וצלצול מצופים מעבר לשובר הגלים שלה. אלה הן היפות בערי העולם: אלה שעלו מן הים הצפוני והקר כאפרודיטה נורדית.


38.

הנזה: צלצול פעמונים לילי. הנזה: לחם שחור, סרדין ובצל, מלפפון חמוץ.


39.

הנזה: מחסני עץ ענקיים על קו המים בברגן, מסגרת קצפתית סביב חלון קומה עליונה הניבט על רחוב גדנסקאי, למטה: האופניים, הבירה, השעווה.


40.

סטוקהולם: שלג קפוא, מטונף, על גדת גמלה סטאן: אי העיר העתיקה הנראה בציור. טלפון הביתה.


41.

סטוקהולם: כדור פורח.


42.

סטוקהולם: מראה קו הרקיע המאפיל שלה מעל סיפון הספינה המפליגה מזרחה. בינינו לבין הים החופשי מצויים למעלה משלושים אלף איים זעירים, חלקם מיוערים, חלקם קרחים לחלוטין. במסעדת הבופה שבין חנות הדיוטיפרי ההומה (המיסוי על משקאות בארצות סקנדינביה איום ונורא), לבין רמקולי הקריוקי מגישים סוגים שונים של הרינג: הרינג ורוד (מטיאס), הרינג ברוטב עגבניות, הרינג בחרדל, הרינג בחמוציות שחורות, הרינג ברוטב קרי, הרינג בבצל, הרינג עם קויאר, הרינג וסרטנון בלטי, הרינג בלטי בקיואר, הרינג בלטי בחרדל, הרינג בלטי מטוגן במרינדה, הרינג בלטי עם אנשובי, הרינג בלטי כבוש עם שמיר.


43.

האוניה עוגנת באיי אולנד: אשה מוליכה ברצועה חמישה כלבים זהים, חומים וכחושים מסוג Irish Setter, במרחב דומה מאוד לארץ מוצאם של אלה: כרי מרעה ירוקים, מנוקדים צאן, חומות אבן, חוות זעירות. היא עוצרת לשיחה, מספרת שבחורף קופא הים סביב האיים ואז אפשר לנסוע ברכב עד ליבשה. “יש כאלה משוגעים לעניין שממש מסמנים את הכיוון, שלא תלך לאיבוד. הם שמים שלטים שמכוונים אותך לאיים השונים ומפלסים את השלג. בסוף אתה עולה ליבשה איפושהו בפינלנד.”


44.

איפשהו בפינלנד אני משוטט על חוף חלק שאיים מיוערים נשקפים ממנו. סולמת חלודה שצבע עופרתי צהוב מתקלף משלביה מבצבצת מהחול. הרוח קרה והז'אקט שלי זול. סוינטו המתוקה הולכת לידי. מצלמת אותי מטפס על הסולמת.
זכרון טיולים על חופים צוננים, זה מה שישאר לנו בסוף מהחיים. אני, אשתי לשעבר, בת דודתי הצרפתיה נטלי ובעלה יאן יורדים מטיילת קוני איילנד וחוצים אט אט את החול לעבר המים. נטלי נושאת ילד קטן אחד בזרועותיה, ילד אחר בבטנה. היא ויאן מתגוררים בעלית גג זעומה וחורקת בפינה שכוחה של ברוקלין, מתגעגעים לפריז ולא מבינים את האמריקאים בכלל. אשתי האמריקאית ואני מתגוררים בבוסטון, בדירה מצחיקה לא פחות: רצפותיה אינן שטוחות. הן מטפסות כלפי החלונות כאילו מתאוות להשתחרר ולהתעופף הרחק.
כל המתהלכים על החוף ההוא רצו להתעופף גם הם. מלבד אליוט בן השנתיים, שנראה מרוצה: רץ בטירוף עליז על פני החוליות האפרפרות, מועד ונופל וקם ופתאום משתנק מאדווה של גרגירים שנישאה עם הרוח, הים הווה עבור כולנו מחסום. נטלי ויאן מאסו בחלל ההולך ומתכווץ בו התגוררו, מיד כשיסיים יאן מהנדס הסאונד את הפרוייקט אליו גוייס בניו יורק, יחצו את השלולית ויעברו לדור ברובע ה-19 של פריס. דירתם שם תהיה רחבה רק במעט יותר, אבל לפחות כזו שניתן לעמוד בה זקופים.
לינזי ואני הכרנו באכסניית הנוער "אי הכבשים" בסטוקהולם. מן המדשאה שבחזיתה ניתן היה לצפות באי העיר העתיקה, מזדקר ססגוני מעבר למים לוחשים בנחת, ממש מן הזוית ממנה הנציח אותו בעל “ציור כלבי השמש”. התגעגענו לאירופה בה הייתי נווד והיא סטודנטית, אבל לאיש מאיתנו לא היתה אזרחות רלוונטית ונגזר עלינו להתפשר.
בוסטון היתה האירופית בערי צפון אמריקה, עיר נמל שרוחה בריטית יותר מאשר הנזאטית. בחרנו בה והתפארנו בפני אורחינו בספריותיה האדירות ובמוזיאוניה האציליים, אבל לבני בתיה החומות לא סיפקו אותנו. המעבורות ששטו בעצלתיים ממרגלותיהם של מגדלי דאונטאון לרחובות צ'ארלסטאון ההיסטורית, עשר דקות של טרטור מנועים במעלה אגן הנמל, לא הרחיקו אותנו די מג'ורג' בוש הבן.

45.

פעם אחת הרחקנו מעט יותר מאמריקה בדרך הים. הוריה של לינזי באו לביקור מן המערב והזמינו אותנו לצפות בלווייתנים.
הספינה הפליגה מן הנמל הזעיר בות'ביי הארבור במדינת מיין. היא חצתה את קו הבתים, שם מסתיימת חגיגת הלובסטרים המאודים והמזכרות הטפשיות שהיא מיין הקייצית, חצתה גם את קו היער, שמעבר לו רק סלעים חשופים יכולים לרוחות. על חלקם קיננו ציפורי פאפין, מעין גירסה צפונית של הפנגוין. על סלעים אחרים רבצו כלבי ים, הסיפון המה יונקי יבשה שלופי מצלמות.
בסוף חצתה הספינה את קו היבשה האחרון והרחיקה אל תוך האינסוף הרטוב אותו מכנים הבריטים והאמריקאים "השלולית".
למען האמת, לא עניינו אותי במיוחד הלוויתנים. אני לא טיפוס של זאולוגיה. תחושת המסע העסיקה אותי הרבה יותר: הצלפת הרוח בלחיים, הערפל ונתזי הקצף, אבדן קשר העין עם החוף. עצמתי עיניים והתמכרתי לכל זה. לא פקחתי אותן גם כשבאה הנהמה מימין הסירה (צד Starboard בלשון האנגלית העשירה), הבנתי שיש שם כנראה לויתן, אבל אני לא רציתי לוויתן, רציתי פילה של דג פותית בחלל האר-נובו המואר אור יקרות של לה קופול. עייפתי מאמריקה על קניוניה האדירים, הקפה העלוב שלה ושממון הפרברים שאפילו בוסטון הנאווה לא הסתירה אותו ביעילות רבה. האורבניות של בוסטון היתה כמו שמיכה קצרה שאינה מכסה את כל הגוף בימי חורף. משוך אותה כלפי כתפיך ויתגלו בהונותיך, חפש בה את חבריך ותמצא אותם בפרוייקטים בורגניים המתוחים לתוך היער בין מבני היי טק כהי-זגוגיות. רציתי כיכר שאורלוגין מצלצל מעליה, רציתי תעלה שחורה שבתי סירות עגונים לגדותיה, רציתי הנזה - את היבשה שממזרח, זו שהשלולית מגוננת עליה מפני הבנאליות הנוראה של החיים האמריקאים. הו סטוקהולם. הו כדור פורח!
הו!
עיני נפקחו. עמדתי בודד בצד שמאל של הספינה (port), הלוויתן גדול הסנפיר חלף מתחתיה וכעת נגלה גבו רק בפני, מחליק בדממה מוחלטת מעל המים, חוט שדרה כהה הנמשך ונמשך ונמשך בטרם יבלע שוב. מעולם לא ראיתי דבר גדול כל כך מתנועע בשקט מוחלט כל כך, אבל השקט עמד להשבר. ינקתי מלוא הריאות אויר ים ואטמתי אותו בהן, יודע בזכות איזה מטען ידע בנאלי, אולי פרי עמוד של מובי-דיק, אולי פרי לילה חשוך שינה מול ערוץ הנשיונל ג'יאוגראפיק, מה עומד להתרחש עכשיו. הזנב הגיח, בורא לרגע זוג אשדות אדירים ואז הצליף במצולה ונבלע.


46.

הים מגמד את צרותנו, מגחיך את דאגותינו. הים הוא התרופה האמיתית לאיבוד פרופורציה. עיזבו את הגלקסיה, אף אחד לא באמת מסוגל לקלוט את מימדיה. קחו גלובוס ונסו לקלוט במבט אחד את כל גודלו של האוקיאנוס השקט. מסתבר שהוא מכסה כמעט חצי מהפלנטה. שטחו של האוקיאנוס השקט, כ- 180,000,000 קילומטרים רבועים. הוא גדול כמעט פי חמש מגודלה של יבשת אסיה. למעשה, ניתן להכניס בו את כל שטח היבשה של כדור הארץ ועדיין יהיה מקום לעוד אפריקה.
בנקודה העמוקה ביותר שבאוקיאנוס השקט, תהום מריאנה, ניתן להעמיד את הר האוורסט, כולל גובהו "הבלתי נראה" (זה של רמת ההימלאיה מעליה הוא נישא) ופסגתו תיוותר שני קילומטרים שלמים מתחת לפני המים, שעשוע לדגי מעמקים מחודדי שן ואדומי עין שנורות קטנות תלויות ממחושיהם, להאיר בהן את האפלה. בליבו של האוקיאנוס מתוח מצפון לדרום רכס של הרי געש המתפרצים ללא הפסק מתחת לפני המים, מזינים את קרקע הים בעפר וולקני טרי ודוחפים בכך את היבשות הלאה זו מזו. הים גדל.


47.

הוא גדל. הקרחונים הנמסים ישקו בקרוב לגרבינו. אצות יכסו את רחובותיהן של מומבאי ושל מומבסה. פורטו אלגרה, הנמל העליז, יתעטף בדומיה. מאות אלפי ילדים הולנדיים לא יעצרו את השטף שיבוא מעל לסכרים המדושאים. ארצם שהופקה ממישורי הים הצפוני במאות שנות מאמץ תגבה על ידו ללא כל מאמץ, תעצום את עיניה ותצלול תהומה. כך לפחות אומרים, אומרים שכולנו אטלנטיס, אני ואתה ואת אטלנטיס.


48.

אומרים גם שבעבר רחוק היינו כולנו בדרכנו להפוך ליונקים ימיים. זוהי הסיבה שגופינו עירומים יחסית משיערות ושירכינו צמודים זה לזה. האבולוציה הועידה אותנו למים וכמעט ועשתה מרגלינו זנבות, אלא שהמים נסוגו או יבשו, תוצאה של עידן קרח כזה או אחר, ואנו נותרנו מבודדים ביבשת, נטולי פרווה ופגומי כושר ריצה וטיפוס. רק פיתוח מוח גדול וזקיפות הושיעו אותנו.
אומרים שכולנו סחופים ליבשת. אני ואתה ואת דולפינים מתוחכמים ומוכי געגוע.

49.

הוא מתעורר בנו מדי קיץ, הגעגוע. כשרק מתחיל להתחמם. אנחנו חופרים בארון השכוח ביותר בבית בעקבות הכדור של המטקות, שוטפים ענבים חמוצים, יקרים, במסננת של הפסטה והולכים לכתוב שיר.


50.

בוקר של עיר,
מים של מאי, אבוי כמה טוב
לגרוב את החול הרטוב
לתחוב קודם בהן, אחר כך קרסול,
ואז בבת אחת ליפול
לפקוח עינים בתוך הכחול.
איזו צלילות, לפחות בפנים.
עוד בועה אחת ואני
עולה מן הקצף אל עננים
כמו אפרודיטה, כמו פוסידון
וכובש שובר גלים קטן
כמו אלכסנדר מוקדון.


51.

לפעמים זו טבילה, הטהרה החזקה ביותר שישנה. לפעמים זהו תשליך, בו אנו נפטרים מכל כולנו.
ואיך נתאר, אפילו בשירה צרופה, את התנפצות המים והקצף מעל לראש, את ההזדקפות מעליהם, חזה פרוש כלפי השמש, רוצה רק לספוג עוד. מתי אנחנו עצומים יותר מאשר כשבא כוח טבעי גבוה מאיתנו מתוך מרחבים המבטלים אותנו לחלוטין ומטביע אותנו במרק מקציף עד שהנחיריים צורבים ובגד הים כמעט נתלש מן הישבן? מתי אנחנו יפים יותר מאשר כשניתן לנו פשוט להשתין תוך שיחה עם חברינו ואיש לא ידע? מתי אנחנו מודעים יותר לאושרנו מאשר כשהוא נגזל על ידי עקצוץ בקרסול וההבנה שהשקית הצפה לא הרחק מאיתנו אינה שקית ושכדאי להתרחק ממנה ולצאת אל היבש?


52.

פעם, במסגרת עבודה על ספר שעסק בערי הארץ, נלקחתי לסיור בתחנת הכוח בחדרה. רציתי מאוד לעלות לראש הארובה הגבוהה, שגובהה 303 מטרים, כמעט כזה של מגדל אייפל, אבל היום היה שטוף רוחות והמדריך הזהיר שהמסע בן חמש עשרה הדקות במעלית זעירה הצמודה לדפנו הפנימית של המבנה יסתיים בעינוי נורא של הצלפה קרה. “לא תראה שום נוף מרוב דמעות" הבטיח.
כתחליף הסיע אותי ואת הצלם אל קצהו של מזח הטענת הפחם הנשלח אל תוך הים. אורכו של המזח: שני קילומטרים וחצי. המבנה שבקצהו מזכיר אסדות נפט אדירות בים הצפוני: גשרי מתכת רזים עוברים בין עמודים של בטון שלוחים אל הים. צינורות ענק כפותים אל שלדות של פלדה שביתנים טרומיים מורכבים עליהם, מגוננים על שולחנות פורמאיקה, עיתונים יומיים, תרמוס וכוסות קלקר.
גם כאן היתה הרוח עזה, פרועה ממש. אורותיה של התחנה זהרו כבר נגד שמי הדימדומים כקו הרקיע של מעין מיאמי זהובה על החוף הבטוח. אבל מה שהרשים אותי יותר מכל היה המדוזות. רכיכות ארסיות שקוטרן מטר ויותר שחו להן תחתי, בין להקות דגים שאף הם לא היו זעירים במיוחד. לא יכולתי שלא לדמיין מה יהיה אם יקרוס הגשרון עליו ניצבתי לתוך המים, את הלם הצינה, את הכמיהה הנוראה לאויר, את העין הנפתחת כלפי האור הדל הבא ממעל, אור שעננה עגולה באה ומסתירה אותו, באה וקרבה, לופתת אותי בריריותה, מכנסת אותי בין זרועותיה, מציתה אותי בבת אחת כמו כפיס של מגנזיום.
בשל דמיונות בעתה שכאלה כאלה הולכים לים אחרי אמצע אוגוסט בעיקר כדי להשתזף.


53.

לעת עתה, עונת הצריבות טרם החלה והיום הוא יום נפלא לרדת בו לחוף, לספוג אותו במלוא חיוניותו ולהספג במים הפרושים לאורכו ללא חשש. רצועת החוף החולית המרכזית של תל-אביב מתחילה מצפון לדולפינריום. מיד כשאני יורד אליה מתחלפת המציאות במציאות חוף: סכך של כפות תמרים יבשות מצל על הכניסה לבר "צ'ינקי ביץ'”, אייפוד נח על בטן שחומה, הים עצמו מלטף את החוף באצבעות ירוקות דהויות, אבל מעבר לשוברי הגלים צבעו קובלט מסעיר של שריון חרקים מלכותיים. ברמקול שר ארקדי דוכין על כך שבקפה שלו אין קופאין ובקולה שלו אין קוקאין. טון זמרתו המנומנם משתלב היטב במחזה.
אני נזכר איך פעם, אחרי משמרת נוראה כקופאי במגדל האופרה, מצאתי את עצמי מדדה אל החוף ואת גופי נשמט על החול. תיירת אמריקאית עברה שם עם בנה והסבירה לו: “וזה, יקירי, בטלן חופים.”


54.

בעוד אני מתאר את פרטי הנראה סביבי לרשמקול המנהלים שלי, לבל ישתכחו. עובר על פני בחור בכובע מצחיה כחול: “משורר או סופר?” הוא שואל.
"סופר. ולך יש עין טובה.” אני סוקר אותו, בוחן את טיב עיניי שלי. מעל למצחיה רשום: פיקוח חופים. “מה עושים בפיקוח חופים?” אני שואל אותו.
"זה מתחיל מנקיון ומרישוי של עסקים וזה נגמר בהכל: גנבים, סיפורים, מה שאתה רוצה.”
"אני כמו שאתה רואה מתעניין בסיפורים.”
הוא מפנה אותי לחייל מבוגר יותר בצבא מפקחי החופים. "שוקי, תספר לו איזה סיפור, הוא צריך סיפור." כובע המצחיה של שוקי חבוש במהופך. זיפי זקנו מאפירים ועגיל טבעתי מבליח בשמש סביב תנוכו השמאלי. “יאללה, תן לו סיפור, אתה כאן כבר חמש עשרה שנה.”
"יש סיפור שבחורה באה להתלונן שאיזה כושי פה מטריד אותה,” אומר שוקי בקול של תריס תל-אביבי מאובק. “אז באנו לכושי. הוא היה מסטול. ביקשנו ממנו להציג תעודת זהות והוא ככה הרים ידיים, הוא לא רצה להתלוות אלינו. היינו צריכים למנוע ממנו ללכת ולעכב אותו עד בוא המשטרה. הפתיע אותי בנשיכה לצוואר.”
"ואללה!” - זה אני. “ואז מה?”
"התגברנו עליו, אבל הוא הפתיע אותי בנשיכה לצוואר. תשמע, יש כל מיני תופעות פה. הים למעשה זה כמו המפלט האחרון. אנשים הולכים ברחובות. הולכים הולכים, נעצרים בחוף. אין לאן להמשיך, אז ככה כולם מגיעים לחוף. היתה פה בחורה שהיתה הולכת בחוף חזה חשוף, עם בגד ים – אבל מה היתה עושה: היתה קושרת אותו כאן,” שוקי מדמה קשירת של ביקיני חלק עליון סביב חזהו, ממש מתחת לשדיים בלתי נראים. הוא מלטף את האויר ממנו הם עשויים, להורות שנותרו חשופים. “והולכת ככה, אתה מבין? זה היה נראה כמו בלון כזה שלוחצים עליו מלמטה והוא מתנפח.”


55.

בחור אוחז בחסקה, מגיע אלינו, אומר "חג שמח, חג שמח," למרות שאין חג. לוחץ את ידי שלושתנו. לחיצת ידו רטובה.


56.

בחוף הבא מצפון עוכבתי פעם לחקירה. גרתי אז מעל שוק הכרמל בדירה שהיתה בעיקר גג. לא היה בה מקרר כי לא היה בו צורך – השוק מצוי היה ממש למטה. עבדתי בדיוק די ימים בשבוע כדי לממן דירה כזאת, ובימים שלא – הייתי מפריח עפיפונים על הגג ויוצא לטיולים לאורך הטיילת שנגלתה מעליו.
בטיול בקר אחד כזה מצאתי גדר של פח שהוקמה על החול: אות לבניה עתידית. בחורה שמנמונת עצרה עוברים ושבים בנסיון לגייסם להפגין למען אכיפתו של חוק החופים. מאה מטרים מקו המים אסורים לבניה לפי חוקי מדינת ישראל. האתר היה מצוי לא יותר מארבעים מטרים מן המים. הצטרפתי. הפועלים הגיעו, חסמנו את דרכם לציוד. השוטרים הגיעו, שיחקו איתנו כמה דקות במלאך ושטן ואז השליכו אותנו במושב האחורי ונסעו לרחוב הרכבת. הבחורה לא הפסיקה לדבר איתם על השוחד שבטח שולם לזרועותיה השונים שלה רשות המבצעת במדינת ישראל עבור העלמת עין מן הפרוייקט העברייני, ואיך בטח חלק ממנו התגלגל גם אליהם. אני רק התפללתי שתשתוק. כל מילה שלה טמנה אותי עמוק יותר במרתפי התחנה. היא לא סתמה גם בחדר החקירות. שוחררנו בערבות וכמה ימים נמנעתי מלחצות את רחוב הירקון לכיוון מערב.


57.

היום אני מעיז לבוא בשעריו של הבנין שהוקם במקום ההוא: המזללה "בננה-ביץ". בובה של האפרוח טויטי תלויה מעל הבר, ליד פעמון ופרח ציפורן קמל. מלצרית בחצאית לבנה אוורירית חולפת על פני, מפזזת לצלילי שיר של Everything But the Girl. הכתובת היחידה על קיר השירותים מציעה: "כוֹסית חינם" בהדגשת החולם המלא. דלת אחרת במבנה מובילה לתחנת משטרה ופיקוח.


58.

בחוף גאולה עומד איש בשרוואל סגול מגולגל עד הברכיים. כפות רגליו במי הים. הוא קורא בספר. אני מציץ מעבר לכתפו: "שירי רחל.”


59.

ממש אל המקום הזה הבאתי את לינזי כשבאה לארץ לראשונה מיוטה. הגענו משדה התעופה הישר אל דירתי ברחוב גאולה, שהיתה רצינית פי כמה מההיא בשוק הכרמל, ובכל זאת מביכה מעט. מילאתי אותה בכוסות הפלסטיק של "דוקטור לק", שבכל אחד מהם נתתי נר. עטפתי בשמיכות צמר את המיטה ואת הספה שנפתחה למיטה ותחבתי את שוליהן תחת המזרנים, כבכיסוי מיטת מלון. לינזי זיכתה את המאמצים באנחה של התרשמות ותענוג, ומיד נגררה במורד הרחוב, אל הים.
קיוותי שהוא יוציא אותה מגדרה, הרי מדינתה יוטה חשוכה מוצא לים ועירה סולט לייק סיטי נמצאת חמש עשרה שעות של נהיגה שוטפת מחופי קליפורניה. מסתבר ששבוע קודם לכן ביקרה בחופים ההם ממש, כמו בכל אביב, ושבסתיו הפליגה על פני פיורד פיוג'ט עטור עצי המחט האדירים מן העיר סיאטל אל איי סן-חואן המרוחקים וגם שלאביה החורג מפרשית בה הוא משייט מדי שבוע על פני ימת המלח הגדולה שאיים צחיחים אך מושלגי שיאים מטפסים מתוך מימי האיזמרגד שלה, הנפרשים עד לאופק הפרוע. לימים למדתי שציפורה הרשמית של יוטה היא השחף.


60.

נער בגיל תיכון רודף אחרי יונה בחוף ירושלים. חבר צועק לו: “בחיים לא תתפוש אותה, יא מפגר.”


61.

אני מדמיין אותו תופש אותה אף על פי כן, את דם גרונה ניגר על החול ואת נוצותיה המרוטות מושלכות בין בדלי הסיגריות ועטיפות החטיפים. הפחמים לוחשות והיא נצלית לעת ערב, בין בקבוק פתוח של גולדסטאר לדיסק קופץ ונרגילה. חופים הם לפעמים געגועים למנגל, ואולי אני סתם רעב.
הים הוא אוכל, בדרך כלל אוכל מחורבן. מעודי לא טעמתי זוועות כמו בערי השעשועים שעל חופי אנגליה: סופגניות שכל כולן שמן למרגלות העתק מגדל אייפל בבלקפול, לנקשיר, דג מהקפאה וחטיף שוקולד בטיגון עמוק בסקארבורו שבעברו השני של האי. בני מעמד הפועלים, הפוקדים את המקומות הללו באין להם כסף לטוס למיורקה, צובאים על הדוכנים, מנחמים את עצמם בסוכר ובגריז על האפור העמוק של השמים והים, ועל הקצף הצהוב המוזר אותו סוחפים הגלים אל מרגלות הטיילת: הפרשת יתר של אצות הנגרמת בשל זיהום תעשייתי.
אני עולה מתוך הטיילת החביבה הרבה יותר של תל אביב אל צביר בניניה האפור, למצוא לי מאכל חופים זול ומגעיל כמו שצריך. מבנה בטון מצחיק נח בעיבורו של מגרש חניה מצפון למגדל האופרה, תחת גג אזבסט מעוקל. העתק ענק של שטר 50 לירות דבוק לאחד מכתליו מעל רצף של גרפיטי נטול הברקות. פעם קראו למקום הזה "היללי”, אחר כך "נוסטלגיה”, אחר כך "סבבה מול הים”, תמיד ניתן היה למצוא בו חומוס בינוני וכוס בירה.
מר היללי יושב בחוץ, ממש על הכביש ההומה. אני מזמין ממנו חומוס ונענה שאין.
"אין חומוס?”
"יש חומוס, אבל אין לי כוח להכין.”
מאבקו לשמר את בית העסק שלו, מאבק בן למעלה מעשרים שנה, כשל. בסוף החודש יעלו עליו הדחפורים ומגדל חדש יקום כאן, אולי יכיל מסעדת "רפאל" קטנה בה ניתן לטעום מח עצמות אפוי מול מראה הגלים הנשקף מבעד קיר של זכוכית עבה, אולי סתם מקדונלדס. לסבבה מול הים או לגלגולו הבא לא שמרו פינה בנכס החדש. נדל"ן עם נוף מלוח לא הולך טוב עם חמארות של וודקה זולה, בעצם גם את מוכר הארטיקים עם הציידנית לא ראיתי היום.


62.

מעבר לבונקר הבטון של שגרירות ארה"ב אפשר למרות הכל למצוא צ'יפס זול ואוירה ההולמת צ'יפס זול. הברים הפונים לתיירים גורפים כסף, מתגריות ברוח התל-אביבית במסיבות נושא אידיוטיות (ג'ונגל, רומא העתיקה), ומשמשים בנק תעסוקה להולנדיות צעירות שנפלטו מלולי הקיבוצים. אלה לא בקרוב יוחרבו או יוחלפו.
החורבן בא בדלתם בדרכים אחרות. בן דודי ירון שהה ב-"מייקס פלייס" שעה שפוצץ שם את עצמו צמד תיירים בריטים. שלושה מן הלוגמים לא שבו ויצאו עוד בדלת בה באו. ירון שב הביתה מכוסה כולו בדם. רק כשיצא מן המקלחת הוברר כי לא נפצע: היה זה דמם של אחרים. למעשה, רק אחד המפגעים: אסיף חניף, התפוצץ עם קורבנותיו ועם שישים פצועי התקפתו. חגורת הנפץ של השני, עומר חאן שריף, לא תפקדה. הוא רץ לרחוב, עצר מונית וציווה על נהגה: “קח אותי מהר רחוק מכאן, אני אשלם לך כמה שאתה רוצה,” אבל נהג אחר שחזה בפיצוץ החל זועק, להתריע שזהו אחד מן המפגעים. שריף התרחק מן המקום בריצה ונעלם. כעבור שבועיים פלט הים אל חופי העיר את גופתו שהיתה בשלבי רקבון מתקדמים.


63.

בבר "באז סטופ", הבר הבא מצפון, ביליתי את ליל השלושים ואחד בדצמבר של שנת 1999. לילה קודם לכן נכרתה ברית ביני לבין ידידי עמית: נשתה עד רבע לחצות, אז נסיר את כל בגדינו ונקפוץ למים, חמושים בבקבוק של שמפניה.
אחותי מיכל הצטרפה אלינו, יותר כגורם מגונן מאשר כשותפה להשתובבות. את פני שלושתנו קיבלו אלפים מבין תושבי גוש דן. מדינת היהודים היתה אחת האומות היחידות שלא הכינו חגיגה רשמית לקבלת האלף החדש למניינם וחוף הים התגלה כמקום הטבעי ביותר אליו נוהרים ההמונים מתוך צורך בחגיגה ספונטנית.
"עירום מלא?” שאלה שוב מיכל והחוותה כלפי כל אלה.
"מלא!” הבהרנו והשקנו כוסות. עימנו לצד שולחן העץ הארוך הסבו גם שתי תיירות איריות, האחת בת עשרה, ג'ינג'ית כקערה של מרק דלעת, האחרת מבוגרת ממנה, קערת המרק שלה מאפירה מכבר. הן קבעו שמדובר ברעיון מצויין.
בשעה אחת עשרה העניקה הצעירה לכל אחד מאיתנו נשיקה צרפתית אחרונה לאלף הנוכחי. אחר כך נעלמה אל הפטיו של ה-”מייקס פלייס", בלעה גלולה של סם והתיישבה בקלסתר חתום על שפת המדרכה, מצאתי אותה שם וזכיתי בעוד נשיקה.
“איפה קתרין?” שאלה חברתה למסע מששבתי.
"היא שם," החויתי, "לקחה איזה E והוא דווקא כאילו הפיל אותה. אבל היא בטח תכף תתרענן.”
"הבת שלי!?”
לא נותר די זמן במאה העשרים אפילו להתחיל ולתקן בו את המקולקל. השעון הורה על שלוש דקות לחצות. עמית ואני אצנו אל המים, שמטנו כל מעטה וצללנו לתוכם. הקור לא עינה אותנו לאחר שני ליטרים של בירה לאדם והאדרנלין דאג שנצוף.
"הווו!” ארוך עלה מן ההמון שעל החוף. זיקוק יחיד הגיח מעלה ונקרע לאלפי פיסות של אור ירוק, חלצנו את הפקק. שלושה חתרו בזרועותיהם מן החוף, לחלוק את ייננו, שלושתם תיירים גרמנים.
כשעלינו מן המים התברר לנו כי הסחף הטבעי נשא אותנו כמאה מטרים צפונה. בגדינו נותרו מאחור. “לא לדאוג גבירותי ורבותי!” קראתי אל מאות הצעירים הבוהים במבושי, “תכף נתלבש!” מיכל הופיעה במרוצה במעלה החוף, נושאת את המלבושים. סומק לחייה הנבוכות ניכר אפילו בחשכה. האירית הצעירה רצה עימה, מלאה בגעש האקסטזי שנמהל סוף כל סוף בדמה ונושאת מצלמה. במשך חודשים עיטר עירומי וזה של עמית את הקיר שמאחורי דלפק הקבלה באכסניית כיכר דיזינגוף. מיותר לציין מה עושה ים של ינואר צעיר לתרניהן של ספינות הגבריות.


64.

מצנחי רחיפה מונחים היום על אותו החוף, אני עובר בזהירות מעל חבליהם הבהירים בדרכי אל האנדרטה לזכר מתי האלטלנה. “ואיך שקיבלתם אותנו, באלהים, לעולם לא נשכח,” כתוב באותיות של ברונזה על צידה.


64.

בצד השני אומרת הברונזה: "מלחמת אחים, לעולם לא".


65.

אבל מלחמה – כן. הים הוא אותו ים – זהו האופק אליו כולנו מביטים בכמיהה לנוס מן החוף הנידח והמופגז הזה אל יבשות רחוקות שהים הפתוח גורם להן להראות רחוקות עוד יותר. כל חופינו - טרפלגר. מול ראש הנקרה טבועה בים ספינה שתריסר כסאות מרותכים לסיפונה במעגל, זכר לאנשי צפרדע ישראלים שעלו מן הים והרחיקו עשרות קילומטרים אל עומק הלבנון, בדרכם להטמין מטען בביתו של פעיל חיזבאלה. זוהי האנדרטה היחידה בתבל שרק לצוללנים ניתן לפקוד אותה.
פחות ממייל ימי אחד מדרום לשם סייעו ספינות בריטיות לתורכים במיגור נפוליאון מחופי עכו. דרומה לשם: סטי"לים עוגנים באגן נמלה של חיפה, שאת הטטרפודים האדירים המגינים עליהם הניח בין היתר הסופר הפציפיסט אמיל חביבי. עוד דרומה: מבצר עתלית סגור למבקרים, מנוכס על ידי לובשי הלבן, וכן הלאה וכן הלאה עד לרצועת עזה הנצורה: כלא של מליונים, תחום בגלים של חירות מדומה. איש לא יברח מן התופת של עזה בדרך הים. הים בעזה הוא חומה.


66.

הכלא המושלם הוא כזה שרק מים סוגרים עליו. לא אלקטרז אלא אוניה עוגנת בטווח בטוח מן היבשה, שאספקה נשלחת אליה מדי פעם בדחילו. הבריטים חשבו על כך מזמן. את חלק מנידוניהם שלחו לאוסטרליה, את האחרים: עשרה קילומטרים מן החוף.
אני לעת עתה חופשי: חופשי לשכור כסא נוח בחוף גורדון, להמתין עד שמבריש ממנו משכיר הכסאות את החול, להניח עליו את בגדי ולהשאר בתחתונים שחורים (הם דומים מספיק לספידו). הים מקבל אותי באהבה. הוא לא קר במיוחד ולא צפוף. היום יום שלדגל אדום – אידאלי, לא משמים ולא מבעית. קומץ ילדות צוהלות בצרפתית בקו שבר הגלים. אני חולף על פניהן ועל פניו, מתנגש בשיאים המקציפים ואז משייט על פני אלה שלא הקציפו עוד ורק נימים מורכבים של צביטת הרוח במים מפריעים את שלמותם. גם אלה נעלמים במרחב הרדוד שבקרבת רצועת הסלעים מרככת הגלים. אני קרב אליה בבטחון, מניח רגל על פני אחד מן הסלעים ומיד מחליק ונפצע. דמי מכתים את שכבת האצות הקטיפתית שעל הסלע, שוטף את כונכיותיהם של שבלולים קטנים הצמודים אליו. לא נורא. אמשיך ואטפס עד שיתגלה לי הים הפתוח.


67.

הנה הוא.


68.

לפעמים הוא נראה כמו מוח גדול שחושב.


69.

מוזר לדעת שהאופק אינו קו, שהוא עיקול.


70.

איך קראו ליווני ההוא, שאמד את מימדי כדור הארץ לפי השוואת צילו של עמוד באלכסנדריה עם עמוד באיזה מקום אחר באותה שעה ביום? לא משנה.


71.

היה לי חבר בתיכון שהיה בא למקומות כאלה לדוג. מי זה היה? באתי איתו פעם? לא זוכר.
אבל אני זוכר איפה ראיתי המון דליים עם דגים מתים וצנצנות עם פתיונות. זה לא היה כאן אלא על גשר גדול מעל תעלה בדנמרק. זה היה עם לינזי על האופניים, בדרך מאמסטרדם לחתונה בבית העיריה של סטוקהולם.


72.

אחר כך התעייפנו מלדווש והמשכנו לשבדיה בטרמפים. השארנו את האופניים במחסן של אינגה אבל נעלנו אותם שם ולא השארנו לאינגה את המפתחות. למה לא השארנו לה את המפתחות? פדיחה. עזוב, לא טוב לחשוב על פדיחות. למה זה טוב?


73.

ואינגה עוד כתבה אחר כך כמה פעמים שאשלח לה את המפתחות. בטח שיקרתי וכתבתי לה ששלחתי. היה לי אחד מהם – הצהוב, עוד הרבה שנים אחרי כן. למה לא שלחתי אותו? אני דפוק.


74.

עזוב, עזוב.


75.

המוח הגדול ממשיך לחשוב.


76.

זה לא רעיון שלי, עניין המוח הגדול. הקוסמונאוטים של סטניסלב לם מקיפים את סולאריס, פלנטה זרה המכוסה כולה באוקיאנוס אדום וסוער תמידית שהוא למעשה יצור חי אינטיליגנטי עצום.
הים של סולאריס מתקשר עם יושבי התחנה, לא מילולית, אלא על ידי קריאת זכרונותיהם. הוא בורא מן הזכרונות דמויות, ספק הזויות, ספק ממשיות למחצה, המתהלכות בפרוזדורי המתכת ומתקשרות עם דריהם האנושיים. גם פסיכולוג, שהגיע אל התחנה כדי לטפל במגפת ההזיות שפשטה במדעניה, מוצא את עצמו נעור לצד אשתו המנוחה והיא הופכת ממשית יותר ויותר ככל ששהותו במחיצתה מחדדת ומרעננת את זכרונותיו.
אשת הפסיכולוג יפה בסרטו של אנדרה טרקובסקי, שנעשה לפי הספר. היא כה יפה, עד שהעלילה נזנחת לטובת דיון פילוסופי: האם לא עדיפה אשה מתה הזויה על הבדידות והגעגוע? מה הוא בדיוק יתרונה של המציאות הקשה על שגיון מתוק? הים של סולאריס מעניק ליושבי התחנה את מתנת השגעון, הם רשאים לקבלה או לסרב לה. הפסיכולוג מחליט לבסוף להכנע למתיקות. הוא עובר להתגורר בבית משפחתו הנאה שהוקם עבורו מחדש על פני אי במרחב האדום.


77.

הים משגע אותנו. הוא גורם לנו לצאת למסעות של אלפי קילומטרים בהעתקים של סירות "קון טיקי" עתיקות, לרתום אל גבינו מיכלי חמצן ולהרחיק אל מערות אפלות בעקבות מפלצות ססגוניות, להתקין חליפות אמודאים של פלדה ולרדת בהם תהום שאולה, לשחות עם כרישים, להתערטל בימים ולהשתכר בלילות.


78.

הים משגע אותנו. ניצולי ספינות טבועות שנאלצו לשתות את מימיו לקו במוחלט שבטירופים. סיוטים חיים עלו מן המצולות ומשכו אותם לעבר שולי הרפסודות.


79.

חבר שלי שירת בבסיס סודי על רכס הסולם עם נוף טוב לצור, נוף טוב לטירוף. יום אחד ראה משם עמוד של מים נישא בין הים והעננים, סחרור נתזים שדגים ושברי אוניות ופחיות שימורים של אשפת חופים וענפים שבורים ובנות ים וסירוניות מתערבלים בו יחדיו.

80.

הוא משגע אותנו, הוא מוהל אותנו בעצמנו, מבצע בנו ניסויים גנטיים: מערב עבדים אפריקאים עם צאצאי מתיישבים ספרדים וצרפתים, איטלקים ואנגלים ועם צאצאי אצטקים, מדריך אותנו בנגינה לא מוסרית באקורדיאון, בוחש בנו בלילה הלח של לואיזיאנה, שנתבשל אלה עם אלה כמו מרכיבי מרק הגמבו ונהיה ליצירתו המושלמת, יצירה שקוראים לה קריאול.

81.

קריאול: לשון. שדר בתחנת רדיו של גולים נושך בתנוך האוזן, ובפורט או פרנס סטודנטים מתגודדים מתחת לפנס רחוב לקרוא, כי אין בבית חשמל. קריאול: זעקה, עץ מצמח אלפי חרוזים זולים, התוף ההולם כל הלילה בפורט אוב ספיין, בסלוודור דה בהאייה, בלב כלוא בכלא יבשה, בכלא פברואר לא משווני או בסתם כלא, קוקטייל חריף ממרטיניק, זריחה וגיטרה וג'וינט על החול ושחר ושיכחה. הים לא מרשה לנו להיות לא קריאול.


82.

צחוק.


83.

איקסים אדומים על קברה של מאדאם מארי דלבו, מרק צבים נפלא וטראגי ליד שדרות סיינט צ'ארלס, (המסעדה הזאת, בה לובשים כולם ז'קטים, עוד תוצף עד תקרתה במים מלוחים, כשיפרץ לו סכר העפר). קריאול: מגבעת צילינדר ומקטרת אופיום. הוא שיעלה מתוך אדמת האיטי לנקום את זוועות הרודן דובליה, עבד לישוע ולאלי בנין ששתן ורום מכתימים את מכנסי הג'ינס שלו, גולם שחור מפראג של פח שנקודת "בינדי" צחורה, צהובה וסגולה טבועה על מצחו, האם הוא מעשה מג? האם קורבן כימיקל מתוחכם הגורם לאדם לנשום לאט – לפעור עיניו - להדמות למת, ומאפשר לכהן המרעיל לכרות לו עם הסתלק המתאבלים מפלצת פרנקנשטיין לשימושיו? האם המציא אותו הים או רק בדה?


84.

אנחנו כבר לא יודעים במה להאמין. האם אכן קיים הדיונון הענק שגובהו כשל בנין בן עשר קומות? והרי האמנו בקיום המאלסטרום – המערבולת שגודלה כשל עיר קטנה, והיא לא נתגלתה עדיין, וגם בכך שסוף העולם מצוי ממש מעבר לאיים הקנריים: מעין מפל אדיר שמי צונחים בו אל החלל החיצון. ומה עם ספינות הרפאים? ומה עם משולש ברמודה? מצד אחד, לא הכל יתכן. מצד שני, הכל יתכן: נקרת פינגל שתקרתה עשויה גבישי סלע קרים וזהים, פרצופי הענק של אי הפסחא, דרקוני קומודו הלוחשים ארס וצבי גלאפאגוס בני מאות, השושנון החי ברעל המצמית, דג הפטיש ודג המשור ודג החרב, המנטה ריי המעופף כציפור נטולת פנים ודג הפותית הפיקסואי ששתי עיניו נתונות בצד יחיד של פרצופו, ההוריקן הטובח, התמנון הטורף, סוסון הים העדין, הדגים המעופפים וההרים הקרחוניים שתשעים אחוז מהם נסתרים מתחת לפני המים, המדוזות הכמעט מיקרוסקופיות השורצות לחופי אוסטרליה ושאין קטלניות מהן ולעומתן – אלה השקופות והבלתי מזיקות של חופי שלויג הולשטיין, שמתרחצים משליכים אותן זה על זה לשם שעשוע. צוקי מוהר השחורים, שלו היו מעמידים את מגדל עזריאלי העגול על פני הגלים, לא היה מגיע ראשו לסף התהום שלהם, איי האלאוטים של אלסקה: חרוטי בזלת, עשב, קרח ואש, עדינים ונוראים, המגיחים מן הים האינסופי, והאלאוטים עצמם: בני אנוש החיים בחיק ההדר האכזר. אוניה המאפשרת ביצוע הפלות במים בינלאומיים עבור תושבותיהן של ארצות דתיות, אוניה ממנה משודרת תעמולה בזכות שלום, אונית כת שנוסעיה כנועים לגורו המרעיב אותם ומהפנט אותם, ימים ספורים ישהו בנמל ואז ישובו אליה - נשמתם עגונה, הר הסוכר של ריו, חומת האור של הונג קונג, רחפות המחליקות על המים מבלי לגעת בהן, מנהרה תת-ימית, שלושים קילומטרים אורכה, בה חולפות רכבות מארץ אחת לאחרת, מעליה צולחים שחיינים את אותו המרחק, מועדונים של רוחצי חורף סקנדינביים בין גושי הקרח, העיר הסינית צינגטאו, אליה עלו מן הים כובשים גרמנים ובה הקימו עיר גרמנית לשמה, כולל קתדראלה בסגנון ברמן ומבשלת בירה, צליל תזמורת הגמלן משוננת הכובעים של באלי: קסילופונים קודחים, הלומי פטישי כישוף, מקדשים ירוקי ניבים, מסכות מעוותות לחיים ורעם האי קרקטואה שהתפוצץ יום אחד ונעלם. העירום הפולינזי באי שכולו עיר וזבל שאין לאן להשליך אותו. גולשי גלים מחליקים מעל נחשולים אדירים כהרים, אופל עבי יערות המנגרובים, שלמותה של הפנינה, הלווייתן הכחול האדיר הניזון מפלנקטון זעיר, פיו חסום תמיד ברשת שיניו ועורו הוא עיר של טפילים, מבוך חריציו של אלמוג המוח, ונציה שכל כולה ים - משאלה אירוטית של נפטון מלוטף, מגדליה הנוטים על צידם ונדמה שנחלמו, צייריה שצרו בכחול ובאדום רדום דמויות אדם שקופות למחצה, צלופחי אוכריד המושרצים באיים הקאריביים, חוצים את האוקיאנוס, עוברים בין הצורים אותם העמיד הרקולס בשער גיברלטר, משייטים אל הים האדריאטי, שם פעור שפכו של של הנהר צ'רני דרים, ומטפסים בו אל אגם הררי, בין מקדוניה ואלבניה, לחיות דווקא שם את חייהם בטרם יצאו שוב מערבה להעמיד דור חדש, חתולי האי מן – שאין להם זנבות, גגותיו הלבנים של סנטוריני התלויים מאות מטרים מעל ללוע המפרץ, הפיורדים וסלעי לופוטן המגמדים כל יופי אחר בתבל. ילדי מפרץ הלונג, שאינם רואים קרקע מוצקה אף פעם: בתיהם צפים על פני המים ורק שבילי העץ שבין מכלאות הדגים משמשות להם עולם. גם כלבי הדייגים למדו ללכת על שבילי העץ האלה, לנבוח כלפי הערפל העוטף איים רחוקים.


85.

ההתאבכות הזאת עוד תטפס מעלה, אל גבהים צוננים יותר, עוד תהפוך לעבים סמיכים. אצבעות של חום טרופי תולשות את המים ממפרץ הלונג והרוח חובטת בהם, שולחת אותם מזרחה,


86.

מעל האוקיאנוס, מעל אמריקה,
מעל עוד אוקיאנוס,
מעל טירות בחבל בורגון ותחנת אגרה על הכביש המהיר.


1.

שבר ענן של אביב מעל העיר פפאפנהופן בבואריה. מבול ניתך על מטפסים הצומחים בגבעות. אלה יצמיחו פירות מרירים.
אם יהיה לי מזל אשוב לשם, לשכור בשלושה יורו ספל קרמי לבן, לשבת לאורך שולחן העץ על אי התנועה המאורך שבכיכר, לטעום מן הכישות שהושקה ערפל ויאטנאמי.


2.

מערכת התקריות שהביאה אותי אל אי התנועה ההוא בעיירה בווארית שרירותית, החלה בדירתם של זוג קשישים בעיר ישראלית שרירותית ושמה רחובות. ערב אחד של תשחצים וחמוצים על השעוונית במטבח, תה עם עוגיות ומבט לחדשות בסלון, מגיעה בשורה.
הטלפון הגיעה לכלתם של הזוג והיא באה לספר להם עליו. מי התקשר? מישהי שהיתה עם אווה במחנה.


3.

"אווה מתה. ביום האחרון לפני השחרור. מטיפוס.”


4.

מישהי שהיתה עם אווה במחנה מגיעה לביקור ברחובות. היא מספרת איך ביום השחרור הוציאו הבחורות החיות את חברותיהן המתות מן המחנה לקבור אותן בגבעות, לא הרחק מן העיר טרוטנוב, היום ברפובליקה של צ'כיה. חייל רוסי בא במורד הדרך. כיוון אליהן את רובהו. חקר מה גנבו.
הן הסבירו לו שלא גנבו כלום, שאלה הן חברותיהן. החייל הרוסי סייע להן לקבור אותן ואמר קדיש על הקברים.
קשיש רחובותי הלום רעם מכדי שיוכל להגיש לפיו עוגת שמרים וקפה. הוא רצה לומר קדיש על הקברים ההם, אבל היה רחוק משם באותו הרגע ממש כפי שהוא עכשיו. אחיה של אווה, מיתיו רייכמן, נשלח לארץ מאירופה הולכת ומקדירה פניה של שנת 1936, בן שבע עשרה, חיל חלוץ של נער אחד שהמשפחה הבטיחה לחבור אליו בקרוב מאוד.
אביו ליווה אותו מעיירתם לתחנת הרכבת בבודפשט, שם נפרדו מן האם ומחמשת האחים והאחיות בטלפון, הדריך אותו לרדת מן הרכבת בסופיה ולעלות על הרכבת לורנה, שם תמתין לו אוניה. הבן ציית, אבל בלוח הרכבות היוצאות בתחנת סופיה לא הופיע השם ורנה, ובכלל, כל השמות היו כתובים באלף בית קירילי שכמוהו לא ראה מעודו.
האם Bарна היא ורנה? הסבל שנשאל זאת השיב בנענוע של הראש. בכל העולם מציין נענוע שכזה שלילה, רק בבולגריה הוא מציין חיוב. הנער התבלבל - זה פשוט חייב להיות ורנה - רץ אל הרכבת ועלה לתוכה על כל צרה שלא תבוא. התברר שצדק. הקרון ההוא נשא אותו אל שוליה של אירופה ומשם באוניה אל נמל יפו. מיתיו רייכמן, לעתיד סבא שמוליק, ניצל.


5.

שנים ספורות הם עוד שלחו מכתבים, גם אווה. אחר כך נעלמו, הפכו לדמעות שזולגות פתאום ליד גביע יין הקידוש (משקה הוא מסר למתים) ופרוסת הגזר שעל הגפילטע. קיומה של המשפחה החדשה אותה העמיד ניחם את סבא שמוליק רק במעט. גם אני התנדבתי כנער לשבת בין מיקרופילמים במרתפי יד ושם ולחפש זכר לאחותו לילי, שמישהו טען שראה אותה משתחררת מברגן בלזן ועולה על רכבת לשבדיה.
לשווא, לא ברגן בלזן, לא שבדיה.
ועכשיו, קול קורא, לא לילי רייכמן הופיעה אלא לילי ריקמן, ניצולת מחנה העבודה בטרוטנוב, שם הוחזקו בחורות יהודיות כעבדים עבור חברת האלקטרוניקה סימנס. נכדה עשה עבודת שורשים, ראיין אותה והציל מפיה את שמה של אווה. העבודה נמסרה לידיו של הסטוריון חובב לתולדות קהילת דרום סלובקיה, והוא קשר את הקשר: “את יודעת מי זאת אווה רייכמן? היא הדודה של עודד בן-עמי, דובר צה”ל.”
נדרשו ללילי שבע שנים להעיז ולהרים את טלפון לאישיות ציבורית כמו דובר צה"ל. “אתה מפורסם, חשבתי שלא תחזור אלי,” הסבירה לו כאשר הופיע בביתה שבע דקות לאחר שהתקשרה.


6.

"אז כולן קבורות במקום אחד? גם אווה?”
"כן, ויש מצבה.”


7.

יש מצבה. מי יודע האם את שגעוני למקומות ולהשפעתם על האדם נטלתי מסבי שכל חייו חיפש אחר מקום – קבר, ציון, מקום להניח בו את יגונו. עכשיו נמצא לו מקום כזה. המשפחה מיהרה לארגן מסע לשם, אבל תוך כדי בירור עלות הכרטיסים חל יום השנה לליל הבדולח ובמהלכו חוללו ניאו נאצים את המצבה בטרוטנוב. איכשהו נשמר הדבר בסוד מהאיש. ניתנה לו תואנה אחרת לדחיה ובינתים פנתה המשפחה לקהילה היהודית של פראג והאיצה בה לשקם את המנופץ. בקיץ של 1999 הכל היה מוכן, החלה העליה לרגל.


8.

בראשית אותו קיץ ניגנתי ברחובה של עיירה דנית ושמה ת'יסטד, מקבץ מעות למימון מסעותי. שתי נשים עליזות, מבוגרות ממני בכשני עשורים, ישבו על ספסלים מולי וביקשו שאנגן שוב ושוב את אותו שיר של בוב דילן. גבר בן גילן עצר את החגיגה, הוא ביקש להפנות אלי הצעה: האם ארצה לגור חודש אחד בקרוואן קטן לצד מסעדה אותה ניהל בסמוך לחוף הים, ולנגן במסעדה מדי ערב? בתמורה להיותי זמר הבית אקבל סעודה מדי יום, אלף כתרים במזומן וכאמור – מגורים.
אמרתי שאקפוץ לראות במה מדובר.
כשיבש קולי כליל, התחלתי מתהלך ממרכזה של ת'יסטד אל שוליה המערביים בתקווה לתפוס טרמפ אל החוף הרלוונטי. אחת ממעריצותיו של דילן, יפהפיה ששיערה ופניה נראו אינדיאניים יותר מאשר דניים, נופפה אלי מצד הדרך. “חכה! חכה!, קראה אלי כשהגיעה אל הכביש ראיתי שהיא נושאת זר של פרחי בר.
"יפים, לא?” שאלה ואז הסבירה: “ראיתי אותם מהחלון ופתאום חשבתי. למה לי להסתכל עליהם כל כך מרחוק, למה שלא אביא כמה ואקשט את הסלון?”
"רעיון נחמד.”
"לאן אתה הולך? כבר נמאס לך מת'יסטד?”
"לא. את זוכרת את ההוא שהציע לי עבודה כשניגנתי לכן? אני הולך לראות במה מדובר.”
"אבל זה בקליטמולר, לא? אתה בכלל לא בכיוון הנכון. בוא, בוא.” ידה שלא אחזה בפרחים תפשה בידי, ”אני אסיע אותך. אתה יכול גם לשתות גם כוס קפה קודם, אני גם ככה צריכה להכנס ולמצוא אגרטל."


9.

מעבר לכביש מצוי היה רובע המהגרים והעוני הקטן של העיירה החמודה. אינגה דמויית האינדיאנית התגוררה בו עם שני ילדיה וכלבת פודל לבנה וענקית בשם ז'אנט. אבי הילדים, איראני בשם באסם, פרש מן הקן המשפחתי וחי בעיר. הבית עצמו היה דירה במבנה מודרני לא חינני, שפניו לכביש ולשדות וגבו ליער. הבלגן התקיף אותי כבר במבואה ולא הרפה עד שסיימתי את הקפה והתחלנו במלאכת הטענת ז'אנט אל תוך המכונית.
אולי כבר אז התחלתי מחבר את דיוקנה השירי.


10.

איזה יופי, אִינְגֵה, בת ארבעים, האשה עם הבית
הכי מבולגן בעולם.


11.

את יודעת אושר מהו. כלבתך הענקית יודעת אושר מהו
בנך מגודל השיער יודע לבעוט בכדור. בחוץ סוּפַה
ובפנים פול סיימון
חלומותייך מספרים על העתיד ואהובך היחיד, עליו להתבגר
יש זמן יש זמן, האוטו אדום והים רק שבעה עשר
קילומטרים מכאן.


12.

חול ורוח בפנייך נטולות התכשיטים, איזה גוף, ושיערך
הכהה מספר מי את
אינדיאנית אַפֵלָת חיוך שאפילו הוריה חייבים לאהוב ולא
משנה כמה עניבת פרפר
כמה דגלי דנמרק מי הם
מי את, בקבוק בירה בלילה
קניות בסופרמרקט הזול
כשפגשתי אותך קטפת פרחים, היום נרדמת על הספה ואני
הערתי אותך
בדפיקה בדלת.

הכל בהיר בשכונה רעה, עבר קרוב עתיד קרוב חבר
טוב נשיקה רטובה.
אוי כמה שאני שמחה לראות אותך היום את אומרת
ואנחנו הולכים לקנות עוגות קטנות "דֶיינִיש" ולשתות
אַקְוַוה-וִיט אצל אִינְגְרִיד
שבוגדת בבעלה ולא תיסע אליו עד בנגקוק. ילדיה ישנים
בחדר הסמוך שומעים אותנו רועמים בצחוק שיכורים שתי
נשים מופרעות, אל תדאג אל תדאג.


13.

לא נדבר בסימנים אלא במלים, נקנה ספרים משומשים
בַּחנות שבה מכירים אותך
אני אלך אחזור אכתוב ואשכח, הבריכה של מדה תרטיב
את הדשא והוא ירקב.
חורף ירדוף סתיו ואחריו יבוא אביב שלא יגמר אף פעם
אף פעם מעל לשכונה רעה, מעל לצמחים הרעילים בסבך,
ולסוסים, מעל הפיורד והכביש המוביל לגשר שעל הפיורד
שמתחת לשמים שאת
אוהבת אינגה.


14.

באחד באוגוסט נגמר לפי המסורת, וגם אליבא דשמיא, הקיץ של סקנדינביה. ארזתי את חפצי מן הקרוואן שבגב המסעדה. אינגה השאירה את ילדיה אצל אביהם וליוותה אותי לדרום דנמרק, שם פקדנו פסטיבל נחמד של מוזיקת פולק, בלילה מהלנו וודקה, מיץ תפוזים ורום, כי לא היה לנו האקוויט הנחמד - ארס עדין של תפוחי אדמה וקימל - אותו היו לוגמות איתי אינגה וחברתה אינגריד בלילות לצלילי ברוס ספרינגסטין אהוב שתיהן ומחאות הילדים העייפים. משקה מעורבב הוא מוות קטן. התעלסנו בתוך האוהל עד שיצאתי והקאתי בדשא שמחוץ לו ושבתי אליו אומלל, להתעלף וראשי על כובעו של שק השינה שאינו כרית ממש. השמועה העסיסית שפשטה בת'יסטד אותו קיץ, לפיה יש לאינגה מאהב בן מחצית שנותיה, היתה לחצי אמת, אבל רק חצי.
בשולי עיר האוהלים של הפסטיבל נפגשה דרך כפרית עם הכביש המהיר, נפרדתי מאינגה בשיפוליה ופניתי דרומה. כעבור שלושה ימים הייתי בפריס, מחבק את אחותי מיכל בין בניינים גדולים במונפרנאס.


15.

אני כבר לא זוכר מה עשתה מיכל בפריס אותו קיץ, או האם בכלל חיכתה לי בפריס ולא הגיעה ממקום אחר. על כל פנים, זה נתפש כמקום מפגש טוב עבורנו ומשם נועדנו לנדוד בצוותא לבודפשט: מקום פרידת סבינו מאביו וראשית תולדות המשפחה.
לשם ההגעה לשם ניתנו לנו ארבעה ימים ושני כרטיסי "יורייל" שאיפשרו לנו לנסיעה חופשית ברכבות אירופה במשך שבועיים. "תקשיבי,” אמרתי לאחותי עגולת הקלסתר ורכת הסבר, סטודנטית לעבודה סוציאלית שפיצתה בביתיותה על רוח הנדודים המוטרפת של אחיה. “לפי ההכירות שלי עם אירופה, רכבת לילה אחת לוקחת אותנו עד מינכן ועוד רכבת לילה לוקחת אותנו ממינכן לבודפשט. זה אומר שיש לנו שני לילות להעביר על פני קרקע נייחת ואני חושב שזה מזל.”
מיכל הסכימה, “זה לא כיף, שתי רכבות לילה אחת אחרי השניה.”
"לא לזה אני מתכוון. זה אומר שאנחנו חייבים לעצור איפושהו ושהאיפשהו הזה חייב להיות בגרמניה. עכשיו תשמעי, אנחנו עושים טיול משפחתי בעקבות קרובים שניספו בשואה. את תשמעי המון על גרמניה ועל הגרמנים בשבועיים הקרובים. המקום הזה יהפוך להיות מין מיתוס כזה בראש שלך. אם תראי משהו מאיך שגרמניה נראית היום, לדעתי זה יעזור לך לקבל פרופורציה היסטורית. את יודעת שהארץ הזאת נעשתה יקרה לי בארבע שנים של שוטטות, אני חייב לתת לה צ'אנס, זאת ההזדמנות שלי להציל אותה מסתם שנאה. מה שראוי לשנוא, סבבה, תשנאי וגם אני אשנא. בשביל מה שלא, אני לוקח אותך לפינה של גרמניה שאני אוהב. שתהיי הכי משכילה מכל המשפחה מול הקבר של אווה.”


16.

בבוקר בווארי נחלצה מיכל משירותים של תחנת רכבת גרמנית, מאושרת מנקיונם. אני נרגשתי משובי לארץ שאנשיה טבחו בדודתי ואותי האכילו בתופיניו של קצפת ותותי שדה. בין אאוגסבורג ופוסן סיפרתי למיכל על הטרמפ שהביא אותי לבוואריה לראשונה. הנהג שאסף אותי ואת ידידי נאור באלפים הטירוליים הסיע אותנו בין גבעות מכוסות בשלג הולך ומתמוסס לחווה בה יצרו גבינות ונקניקים. הוא האכיל אותנו בכל אלה והשקה אותנו יין דבש. בקבוק נוסף של אלכוהול זהוב, מתוק וטוב נשאנו עימנו אל אכסניית הנוער בפוסן. לגמנו את חלקו במצפור ההררי המשקיף על טירת נוישואנשטיין הגרנדיוזית ואת חלקו לצד שולחן חדר האוכל באכסנייה, בחברת אדם חביב שהציג את עצמו כפילוסוף אוסטראלי. לבסוף רוקנו את תחתיתו בעליית גג בת חמש מאות שנים לפחות, המתנשאת מעל לרחוב המזכרות של עיירת התיירים הקטנה. בווארי חביב הזמין אותנו לעלות לדירתו ששכנה בה ולסקור את אוסף כלי הנגינה האקזוטיים שלו.
"מאז שהגענו לארץ שלך אנחנו נתקלים רק בהכנסת אורחים ובנדיבות,” אמר לו נאור.


17.

בגן בירה בפוסן הזמנתי את "סעודת הצייד", המורכבת מבשר חזיר העשוי בחמש דרכים שונות וגם לאגר מקומי בכוס גבוהה. משקה הוא מלכות. הסברתי למיכל שחוק גרמני מן המאה ה-15 מגן על טוהר הבירה: עליה להיות עשויה רק ממים, מדגן נקי (שעורה או חיטה), משמרים ומכישות. מיכל הזמינה קולה ושניצל עוף. היא אוכלת כשר.


18.

עלינו במשעול היער אל הטירה הגדולה. השמים המטירו עלינו גשם מיד ראשונה והעלים גשם מיד שניה. הטיפות, קטנות וטריות או מגובשות וכבדות, לא הטרידו את מיכל, אבל לטאות קטנות שעמדו ללא תנועה בבוץ וצפרדעים שניתרו על פני השביל הבעיתו אותה.


19.

את מינכן היא אהבה: עיר שליבה מטופח כשירותים של תחנת רכבת גרמנית, אבל אחרי הלוך ושוב כפול במדרחוב הנאה שלה עייפנו פתאום והתגעגענו למקומות קטנים יותר. הצעתי שנחזור לתחנה, נעלה על רכבת איטית ונרד בתחנתה הראשונה.
התחנה הראשונה היתה פפאפנהופן, שלושים דקות מצפון לעיר. דווקא ביקרתי שם פעם - תחנה במסע טרמפים. זכרתי עמוד גבוה, כחול ולבן של חגיגות האחד במאי המזדקר מעל כיכרה הראשית. חיפשתי את הכיכר הזאת לראותה למיכל ולא מצאתי. בחור צעיר עצר את מכוניתו לשאול האם אבדנו. הוא חבש כובע מצחיה אמריקני וגורמט היפ-הופ כסוף. הצטיין ברווח בין שיניו הקדמיות ובעינים מעוררות אמון. הציע שנצטרף אליו, הבטיח שיראה לנו את מיטבה של עיירתו.
לראשונה בחייה עלתה מיכל לרכב זר, מאיימת עלי בעברית נינוחת צלצול שאם יקרה משהו – אם רק יקרה משהו הכי קטן... אבל כלום לא קרה. הבחור, תלמיד תיכון, הביא אותנו אל כרמי הכישות הניבטים אל הגגות ואל ספסל קבוע בעשב בינהן שהיה לדבריו המקום האהוב עליו ביקום. אחר כך שבנו אל העיירה, הקפנו את עמוד העץ המרשים וישבנו לשתות בירה בכיכר, מהר, לפני שתצא רכבת הלילה מזרחה.


20.

אכתוב על הבירה, הבירה שאינה אני אבל נדמה שאני שוחה בה ובאלכוהול בכלל מתחנה לתחנה, מיין הקידוש של סבא וסבתא הרחובותים, לברנדי “שטוק 84” שלהם, שביראת קודש ניסיתי ללגום כילד, ומצאתי את עצמי משתנק מאדיו, לא מסוגל להביא את הנוזל לשפתי. מן הבאדוויזר במקררם של סבי וסבתי מצד אמי לאקואויט אצל אינגה ולוודקה ולרום שעירבבנו באוהל ומשם לבירה בפוסן ולזאת בפפאפנהופן


21.

ולכוס של ברנדי עם המשפחה במלון, לכבוד איחודנו, וליין אדום "דם שוורים מאגר" במסעדה בבודה, על הגבעה. סבא הכיר את השירים שניגן ההרכב הצועני. ביקש עוד והשאיר טיפ יפה.


22.

בבקר הסתובבתי ברחוב ואצי. שתי בחורות כהות שיער בנות גילי נגשו אלי. “צ'או!” אמרו שתיהן.
העיר המתה תיירים איטלקים באותו שבוע, כנראה בזכות חג לאומי שחל באותה עת מדרום לפרוות המגף, אבל שתי אלה לא שכנעו אותי באיטלקיותן. השבתי להן "צ'או". והן התבלבלו.
“פרלה איטליאנו?” חקרה אותי הנאה מבינהן, פיה עדינה בקארה שחור.
"Solo un poco, ואתן איטלקיות?” שאלתי באנגלית.
"לא לא, אנחנו מכאן.” דממה מסתורית נפלה עלינו. “ואתה?” שאלה לבסוף אחת.
"ישראל.”
"ואתה כאן באכסניה?”
"לא, אני שם,” הצבעתי על מלון משפחתי, שחזיתו פונה למדרחוב המוצל.
"אה. לא רע.” ציינה הפיה והחליפה מבט עם חברתה החמודה אף היא. פתאום הבנתי מי הן.


23.

בחור פיני שנתן לי טרמפ סיפר לי את הסיפור כמה חודשים קודם לכן. חקרתי אותו בדבר ידו הנתונה בגבס והוא הסביר: “זה קרה לי בבודפשט, כי הייתי חרמן מדי.”
"מה עשית בבודפשט?”
"סתם נסעתי לשם כתייר עם חבר. אנחנו הולכים ברחוב, מחפשים כיף, ופתאום הכיף ניגש אלינו. שתי בחורות באות, מתחילות לדבר איתנו. לא תיירות, הונגריות. אמרו לנו שהן מכירות מקום נחמד באזור. אמרנו קדימה, נלך.
"בקיצור, הן לקחו אותנו למין מסעדה. הזמנו ארבע בירות אחת לי, אחת לחבר שלי ואחת לכל אחת מהן. שתינו נהנינו, רוצים לזוז. מגיע המלצר עם חשבון ששווה לאלף מרק. אמרתי לו: היתה טעות. הוא אומר לי לא היתה טעות. אז הבנו לאיזה בוץ נכנסנו. אמרתי לו שאני לא מוכן לשלם. הוא עשה תנועה עם האצבע על הגרון שזה יהיה הסוף שלי. בינתיים יוצא גם הטבח והוא חוסם את הדלת. בקיצור. זה היה בקומה הראשונה. אני עושה סימן עם העיניים לחבר שלי ושנינו קופצים מהחלון. הוא נחת טוב, אני נפגעתי ביד, כמו שאתה רואה.”
"אלהים! ומה עשיתם אז?”
"רצנו למשטרה. נכנסנו לתחנת המשטרה, התחילו לקחת מאיתנו את הפרטים, פתאום, תוך כדי שאנחנו מוסרים את הדרכונים שלנו נכנסים המלצר והטבח מהמסעדה, והשוטרים מכירים אותם ובזה העסק סגור. יצא שהיינו צריכים לשלם פי שניים, אלף מרק לפושעים, אלף מרק למשטרה.”


24.

"ואתה כאן כתייר?” שאלה אותי הנאה מבין הסירנות.
"לא.”
"עבודה?” חקרה השניה, נעזרת במשחק הניחושים כמנוף לפלירטוטיה.
"לא.”
"אז מה?”
"היסטוריה.”
התשובה מצאה חן בעיניהן אבל המחזאי, הוגה חן דמויותיהן הרב, שבוודאי הביט בנו אותו רגע מתוך בית הקפה הסמוך, לא חיבר עבורן תגובה מן המוכן. קדתי לפניהן והמשכתי בדרכי.


25.

משהו, על כל פנים, נשאר בי מן הרגע. זיק של גירוי שלא הצלחתי להפטר ממנו, גם לא על הרציף בתחנת הרכבת או בפני בית הכנסת כפול הצריחים, המסגדי משהו, שבלב העיר. עם ערב הודעתי לשתי אחיותי החולקות את חדרי שאני נעלם בעבי הכרך ועלול להעיר אותן עם שובי. “טיול שורשים או לא. אני בעיר גדולה וחייב לחוש אותה.”


26.

משקה הוא מין.


27.

כוס יין על הבר. אמריקאית.


28.

בירה הונגרית, הבירה הכי מחורכנת שטעמתי. צמה כהה שכאילו התארכה עם הלילה.


29.

בחדר המדרגות התרחקו שפתיה משלי. “יש לי חבר אבל אל תדאג. הוא יודע שאני עושה את זה. והוא לא כאן, הוא באוקלנד. וגם הוא עושה מה שהוא רוצה. זה ההסכם.”
"ומה את עושה בבודפשט בלעדיו?”
"יש לנו עסק, אנחנו מייבאים דברים. אל תדאג.” אצבעותיה ליטפו את לחיי, “אל תדאג.”


30.

הדרך לרימסץ', עיירת הולדתו של סבי, שמעבר לגבול סלובקיה, חומקת מבין בתי המידות המפוייחים והשיכונים הקומוניסטיים של בודפשט – כאלה הנראים כמו האנגרים של מטוסים שהועמדו על צידם וחלונות נפערו בהם. היא עוברת, חדשה ועמוסה למדי, בארץ של שדות ירוקים ויערות ירוקים הרבה יותר עד העיר מישקולץ, שגם היא בתי דירות מפוייחים ושיכונים, ושוב נחלצת אל בין גבעות מיוערות, שם ממתינה תחנת הגבול ולידה מזנון עלוב למרק גולאש, חטיף שוקולד מפוקפק ועוד מן הבירה הבלתי נסבלת.
היו ימים שבהם נסיעה בין עירונית במזרח אירופה היתה חוויה אקזוטית ביותר ולו בגלל מיעוט המכוניות. כשנסעתי לראשונה אל מעבר למסך, הגם שלא התהלכו עוד סובייטים מעברו האחר, הורגש השינוי מיד עם המעבר מגרמניה של שדות מהוקצעים ותעשייתיים לצ'כיה של בקתות אבן קלופות טיח, העומדות בתוך ג'ונגלים של סרפד. אשה במטפחת בבושקה, נושאת דלי של עץ ובו מזון לתרנגולותיה, היתה המזרח אירופאית הראשונה שראיתי בסביבתה הטבעית. נופפתי לה לשלום והיא התעלמה ממני. שבתי מתמקד בכביש, מקווה לראות עליו מכונית צ'כית שתישא אותי לפראג של זהב. לשווא, כל לוחיות הרישוי היו גרמניות, כל הרכבים מבהיקים וחדישים וכל הנהגים הורו לי בידיהם שבקרוב ישובו לגרמניה ואין טעם שאחבור אליהם. מוזר.
כשהגעתי ברגלי למעלה גבעתה הראשונה של צ'כיה הבנתי לשם מה חוצים כל אלה את הגבול. המכוניות הראוותניות חנו במגרש אספלט רחב ידיים שבפאותיו הציעו רוכלים מקומיים קרטונים של סיגריות, אלכוהול (משקה הוא מהות) וגמדי גינה. כל היותי בת התשע עשרה התחלחלה. מילא שבא המערב אל המזרח, קונה אותו בזול ושב למערב, אבל מהו המערב ומהן תאוותיו? גמדי גינה חשפנים, לא פחות, כאלה המפוסלים כשהם פורשים את כנפותיהם של מעילי עור קשיחים כמוהם, לגלות אברי גמדים לא גמדיים במיוחד.
גם אחרי המגרש הוסיפו נהגים גרמניים למשול בכביש ושוב סימנו לי באצבעותיהם לאמור אנחנו סבים לאחור. כעבור עוד קילומטר של טלטול תרמילי והגיטרה הגעתי אל שורת בתי הזונות.
אחריה עצר לי רכב גרמני. “אני לא מתקדם הרבה", התנצל הנהג הצעיר, “רק כמה קילומטרים ואז חוזר".
"זה עוזר לי", התנשפתי, מקווה שאגיע לצומת בו מצטרפים אל הכביש רכבי צ'כיה בהמוניהם, מוכן למחול לבחור על כל סיבה עלובה שבשלה הוא פולש אל שכנתו האומללה. מסתבר שבא לדוג באחד מאגמיה.
בצומת בו הותיר אותי לא עברו מכוניות רבות, רק כעבור שעה הגיע זוג לתחנת הדלק שעמדה לצידו. הם העמיסו את חפצי אל תוך תא מטען בחזית רכבם, הצד בו בדרך כלל מותקן המנוע. מאז ילדותי לא ראיתי מכונית "הפוכה" שכזאת, ועוד בצבע אפרסק. מסתבר שהיתה סיבה נוספת להצר על מיעוט המכוניות בכבישי צ'כיה, הן היו מלבבות ממש, מחזות מצחיקים עגומים של מכניקה מעוכבת.
הזוג נסע בדרך מלאת מהמורות, חד נתיבית ובודדה כאילו עברה בליבה של אוסטרליה. היא הסתיימה בעיר פילזן, כרך שבתי מידות מלאי עיטורים, גמלונים, כרכובים וקריאטידות התנשאו מעל לפסי חשמליותיו. לפילזן היה ריח נהדר של עשן הסקות ביתיות ובמסעדה קטנה בה חויתי לראשונה עושר מהו: מפה של בד, גולאש עם "קנדליק", מעין פרוסות של בצק מאודה וטעים, שימושי ביותר לניגוב הרוטב, שתי כוסות של בירה "קרושוביצה" נפלאה ויחס אדיב ביותר מן המלצר עלו לי שווה ערך של ארבעה שקלים ארצישראלים. למרות הכל, עיקר יופיה של העיר היתה בהגחתה הפתאומית משומקום. כביש גישה של חווה הוביל אותי למטרופולין. תמיד אהבתי הפתעות וזו הותירה אותי המום גם מול כוס הקרושוביצה השניה, המרוקנת.
אם פילזן, מולדת בירת השעורה הבהירה ועיר היצור של מכוניות סקודה, נראתה נידחת בשנת 1995, דמו לכם איך נראתה עיירת הגבול רימסץ' כעבור שלוש שנים בלבד. סלובקיה עניה מצ'כיה ודרומה הדובר הונגרית תמיד היה זנוח ודחוי. כביש הגישה אליה היה דומם לחלוטין בבקר ביקורי וחייב הליכה רגלית מן הגבול. לב העיירה היה מושבה צוענית שמימיה הופקו עדין מתוך משאבות בכיכרות. בשוליה, מודרך על ידי הפקידה שקיבלה את פני בבית העיריה הדלוף, מצאתי את בית משפחת רייכמן.
הוא היה גדול משתיארתי שיהיה. סבי הצנוע, אדמיניסטרטור בחברת "תנובה”, גר בדירה ליד מגן דוד אדום ברחוב רוז'נסקי הרחובותי, בין עותקים מהוהים של שירי אביגדור המאירי ושעון מעורר מיושן, שתה קפה בכוסות הסתדרותיות והאזין לפרקי חזנות ולשירים בהונגרית בטייפ דאבל-קאסט שרק אחד מראשיו המגנטיים צלח את שנות השמונים. ארנקו היה מלא בכתבי נכדיו, אותם העתיק בכתב יד מופלא על גבם של כרטיסי ביקור. לא היה לי מושג עד כמה תפוחים היו ארנקי ילדותו, אבל הבית הזה היה בית של ממש, בין חדריו לבין בוסתן הפרי שבחצר עבר סטיו של קשתות רומנסקיות. בחזית טירטר בית מלאכה לעיבוד עץ – העסק המשפחתי לשעבר.
הפקידה מן העיריה הסבירה שהבית ריק ושמנהל בית הספר המקומי התעניין ברכישתו. מי היה המוכר? לא משנה. היא הובילה אותי לתוך החצר, עמדתי בסטיו וחשבתי: הלוואי שאף אחד לא יגור בבית הזה יותר, אף פעם.
עכשיו, כחלוף עוד שנתים, עלינו כולנו ברחובה המאובק של רימסץ'. סבא שמוליק, סבתא שולמית (במקור זלמה. הוריה הבוקרסטים המשכילים כינו אותה על שם זלמה לגרלף, בכירת סופרותיה של שבדיה ובעלת “מסע הפלאים של נילס הולגרסון ואווזי הבר”), שני הורי: עודד ואורנה, דודי חיים (שנקרא על שם אביו של סבא שמוליק – בעל הבית אליו פסענו, אף שזה לא נקרא חיים בפי איש אלא מיקולוש, ודודה רחוקה של סבי ששרדה את אושויץ לאחר שפעמים נלקחה לתאי הגאזים ופעמיים הם היו מקולקלים נהגה לומר: “דבר אחד הורג אותי. איך זה שלנכד של מיקולוש רייכמן קוראים עודד בן עמי?”) ואשתו רוח'לה, אחיותי מיכל ותמר, בני דודי ירון ויעל. הוריתי בגאווה על החזית הצבועה בכחול מהוה ולפתע התבלבלתי. האם זה אכן הבית? הוא נראה אחר.
קשתותיו של הסטיו נחסמו בלבנים. הקירות שבפנים שוברו. מהנהל בית הספר החליט שלא לרכוש את הבית והוא סופח על חדריו ופרוזדוריו לסדנת עיבוד העץ. איש לא יחיה עוד בביתה של משפחת רייכמן. אחרי תזזית של הכרה מיסטית, הבנתי שמדובר בתפנית הגיונית עד מאוד. מישהו לחשש באוזן הקונה הפוטנציאלי שמשפחתו של בעל הבית מימי טרם המלחמה רחרחה בשטח. הוא חשש שהרכישה תופקע מידיו וויתר.


31.

הלחשוש בדבר בואנו הפעם פשה גם הוא ברימסץ'. אל הבית נכנס גבר חבוש ברט וכסוף זיפי זקן. את סבי הכיר אולי רק כילד קטן ולא זכר דבר, אבל אביו, לדבריו, היה העגלון ששירת את המשפחה ואמו שעודה בין החיים, ודאי תזכור משהו.
האם נמצאה על כסא נדנדה בחצר קטנה ומגודלת עשבים במורד הרחוב. מעולם לא ראיתי אשה זקנה ממנה. סנטרה התעקל מעלה לפגוש באפה הנשרי הקמוט. של בן עשורים רבים שמוט היה על כתפיה. גבר חשוף חזה, כנראה אחד מנכדיה, הביט בנו בחשדנות מחוייכת, דלת שיניים, מדלת הבית. "את זוכרת את משפחת רייכמן?” שאל אותה בנה כשהתקרבנו.
"זוכרת.”
"זה רייכמן.”
"אין רייכמן,” קבעה הזקנה, “לקחו אותם.”
"אני רייכמן.” אמר סבי בהונגרית.
בבה יגה מיקדה בו את הנקבים הקטנים בין עור עפעפיה לעור לחייה בהם נגלה משהו מעיניה. “מיתיו!” אמרה לפתע.
"כן.”


32.

היא ניגשה לגדר וידה שכולה אגדה נגעה בידו הישראלית והמודרנית למרות הכל, יד ששעון דיגיטאלי מתכתי ענוד עליה. “מיתיו, אתה חי.”
"וזאת המשפחה שלי,” הוא החווה על כולנו, חזיון מופלא שכלל אשה קצוצת שיער, גברים שטלפונים ניידים הדוקים לחגורותיהם והיפי גבה קומה בחולצת מעוטרת הדפס בטיק צבעוני: גלי קרינה פסיכודליים נובעים מגיטרה חשמלית זורחת. זה היה ירון. אני תמיד התלבשתי בשמרנות.


33.

בשתיה הייתי תמיד הרבה פחות שמרן. לצד ארוחת הצהרים, במסעדה בעיר טורנאיה, רוקנתי לתוכי ליטר של בירה סלובקית. עם הגיענו לפראג חיפשתי שותפים לחוויית הגולאש וכופתאות הבצק המאודה. יעל התנדבה וחגגה איתי את החזרה למחוזות השיכר האיכותי. אחר כך פרשתי מן המשפחה במהלך סיור מודרך בעיר, מתגעגע לקיומי התרמילאי. חבורה של הולנדים בני גילי ירדה על בקבוק של בכרובקה בכיכר העיר העתיקה, בצל המגדלים השחורים. ניגשתי להגיד שלום.
משקה הוא מציאות, ועל פי רוב - מציאות עדיפה. ילד שמשפחתו נעלמה אל תוך ערפל ההיסטוריה שב הביתה כעבור חצי מאה ומוצא אותו ריק. צאצאיו הנלווים אליו יורדים מעט מן הפסים במהלך הנסיעות הארוכות ומקניטים אחד את השני כבחצר חולית של גן-חובה. אירופה שלי חדלה להיות אחו פרוץ שבו אני דוהר חופשי, והפכה למגרש אימונים לסוסי ראווה שבו מוכתבים לוח הזמנים והתפריט ואפילו מצב הרוח. היה מה לשטוף מן הראש במיץ של דגנים מותססים.
אחרי ארוחת הערב שוב התחמקתי אל הרחובות. מעל גשר קארל זרחה המצודה, נשגבת כהרגלה, לאורכו שתקו פסלי הקדושים הכהים ועל פניו התהלכו המוני צעירים אירופים חופשיים ממשקלה של השואה, מאימתו של הסכסוך המזרח תיכוני ומעצבנותה של המשפחה הנודדת, בקיצור – שיכורים מלכתחילה. חלפתי על פני עין צעירה, חרוזים של פימו ומפל שיער חום. זכיתי במבט. התקדמתי קצת ונעצרתי. חבל היה להחמיץ את המפגש, אבל איך לפתוח בו?
היא ניתקה מחברתה שעמדה שעונה על מעקה האבן וקרבה אלי. “אני מצטערת,” אמרה, “עוד כמה דקות אני חייבת ללכת לרכבת ולחזור הביתה.”
"איפה זה הביתה?” שאלתי,
"בגרליץ.”
"איפה זה גרליץ?”
"זה בגרמניה.”
"אה.”
התנשקנו והיא הלכה.


34.

בדרך לטרוטנוב מצאתי את עצמי מזמזם שיר אירי ישן, שיר מפורסם


35.

ופתאום מתפלא ונפעם. ממתין לעצירת השתנה בתחנת דלק צ'כית כדי להוציא את הגיטרה, לגשת למושב הקדמי שבמסחרית השכורה ולשיר אותו לסבא.


36.

דני שלי,


37.

החלילים נותנים קולם
מגיא לגיא ובמורד ההר
הקיץ תם, והעלים קמלים כולם
עליך להרחיק. ליבי נשבר.

אך כי תשוב, בעת הצהב וכמש,
או עת עוטות גבעות כסות שלג רך
אמתין עוד כאן, בצל או באור שמש
דני שלי, דני שלי, אותך אוהב.

ואם תשוב, ומתה כל תפרחת
ומשך עת חיי, אף הוא כלה
תמצא את המקום בו אני נחה
ועל קברי תאמר מילות תפילה.

אני אמתין אף אם תלחש בשקט
ומקום שוכבי יהיה אז רך בלי די.
את מצבתי שפתך תהא נושקת
ובשלווה אמתין עד כי תבוא אלי.


38.

האנדרטה החדשה על קבר האחיות בטרוטנוב היתה עשויה מצבות מצבות, שעל אחדות מהן רשום היה שמה של קבורה זו או אחרת ועל אחרות פשוט חקוק היה מגן דוד. עצרנו מול שמה של אווה רייכמן. סבא הקריא מכתב שכתב לה, בעברית, (מאוחר יותר, כשהודיתו לו על שבחר בשפה הנהירה לנו במקום בהונגרית שהיתה משותפת לו ולאחותו, הודה שלא חשב על כך. “זאת השפה שלי” אמר). סבתא אחזה בידו. אי שם ברום מאתים ועשרת הסנטימטרים של ירון, הזילו עיניו דמעות.
נסענו למרכז העיר לאכול צהריים. טרוטנוב המוקפת כרי מרעה כהים, אלפיניים, היא שער לאתרי הסקי של צפון צ'כיה. לא מצאנו בה מסעדת קנדליק פשוטה והתפשרנו על בר שגיטרות חשמליות היו צמודות לקירותיו ותקרתו מכוסה בשטרות כסף ובפתקים עליזים מאת מכורי סנובורד מרחבי העולם. אחר כך חזרנו לפראג ומשם ליויתי את מיכל חזרה לפריז, עם עצירת ביניים בשטראסבורג היפה.


39.

כרטיס היורייל שבידי איפשר לי עוד יומיים של נסיעות חופשיות ברכבות. החלטתי לנסוע לפורטוגל. מעולם לא הייתי בפורטוגל, והאשראי שנותר הספיק בדיוק למסע זה. ברחוב צדדי ליד תחנת מונפרנאס יוצאים אוטובוסים לשדה התעופה שארל דה גול. שם נפרדתי ממיכל ששבה ארצה ולאחר כמה פסיעות נמצאתי בתוך התחנה, תר בשלט האלקטרוני הענק שלה אחר הרכבת הבאה לכיוון בורדו ופתאום מתחרט.
מי לי בפורטוגל?


40.

בחזית התחנה עצרו אוטובוסים עירוניים ירוקים.


41.

רחוב רן, בנין אר-נובו נושא תפרחת לבנה של השראה פרוצה מתבזבז על סניף של חנות הכלבו הזולה טאטי. שדרות סן-ז'רמן, רכסי הגגות. נפער הנהר.


42.

להתראות ארמון הצדק.


43.

רובע שכולו בוטיקים לפאות בישר את קצה בולוואר דה סבסטופול ואת קרבתן של תחנות הרכבת של הגדה הימנית. בחרתי ב- Gare du Nord, לצפון הרי מועדות פני, למישהי שמכירה אותי.


44.

רכבת ה-TGV טסה בתוך הערב המקדיר והולך אל העיר ליל. שם החלפתי לרכבת לבריסל, שם החלפתי לרכבת לאמסטרדם. היה הגיון בטירוף תנועתי: אם אתפוס באמסטרדם רכבת לילה אל תוך גרמניה אוכל להחליף אותה בנקודה מרכזית כלשהי ולטפס לעבר דנמרק.
התחנה באמסטרדם היתה תופת של שיפוצים. מסדרונות של דיקט צבוע בלוגו החרדלי של חברת הרכבות ההולנדית המו תרמילאים אמריקאים מעושנים. המסך הדיגיטאלי לא פעל ומחלון המודיעין נמסר לי שהרכבת הלילית לברלין תצא רק כעבור שעתיים. הצצתי מבעד לשערי התחנה. לילה ירד על צריחי הכנסיות המפתיעים בבצלצליותם של העיר החומה. חשמליותיה חרקו, חנויותיה פעמו בהלמות פופ זול. אלפי אופניים נותרו שעונים זה על זה בחזית התחנה גם אחרי שאספו אלפי יוממים את שלהם ונעלמו. לא נותר מקום בנפשי להכיל בו אפילו משהו מכל זה. שבתי לתחנה וישבתי על הדיקט שעתיים.


45.

לא שתיתי. לא עישנתי.
דני שלי, מאיפה זה בא? מתי בכלל שמעתי את זה לראשונה?
כששתיתי.
אירלנד, באביב זרזיפי אחד הענקת לי את היפה בשיעורים של חיי. לימדת אותי מהו שיר. שיר: מתנה שהמאזין יכול לקחת איתו לעד או לשכוח מיד. שיר: לא אמנות אלא תערובת של אמנויות: של מוזיקה, שירה, נגינה, וזמרה, של גינס, שמזיגתו היא אמנות ושל חברותא, ששימורה הוא אמנות. משקה הוא מופת ומוזיקה יודעת לחבק. אירלנד. למה אינני נוסע אליך עכשיו?
למה אינני נוסע אליך עכשיו, פורטוגל, יין ירוק, פאדו רוטט ומי מזרקות צולפים באריחים מצויירים? למה אינני נוסע אליך, ברינדיזי שבאיטליה? ממך ניתן הרי להפליג ליוון ומיוון לארץ, להיות עם כולם בקצה החבל הארוך שקצהו השני קבור בין חניתות העשב הכהות של טרוטנוב.


46.

ולמה בעצם אינני נשאר כאן, מוצא לי אהובה צהובה, בת גילי, ממשית, רכובה על אופני עיר, חי איתה על קרקע מעשה ידי אדם, מתווכח איתה בין מקררים על סוג החמאה הטוב ועל סוג הגבינה. למה לא אשכב בין ירכיה הארוכים בין צילצוליו של בוקר יום ראשון?


47.

מיהי אינגה? מה יש לי מאינגה? מה יש בהם, בדברים שאליהם אני מתגעגע- האקוויט של אינגריד, חביתה עם ג'אם של בלוגרס ביום ראשון ערפילי בגולוויי, קפה עם טעם של רחובות? הם הרבה יותר מדי שרירותיים, שרירותיים כמו הריצה הזאת, שנמשכת כבר חמש שנים. שרירותיים כמו לרדת מאוניה בכרתים בהחלטה של רגע. ככה התחלתי, ככה אני ממשיך וככה אני גם נראה, אני יכול להתלבש בשמרנות כמה שארצה, זה יהיה לי לילה שלישי ברכבות ואין מקלחות ברכבות. לפעמים, על אם הדרך, אני מוצא פינה נוחה לישיבה, מסיר את הגרביים שנדמה כי הן כבר הולכות ומתמזגות עם עור בהונותי, מריח אותן וזה פשוט לא יאמן. בקרוב אעניש בהן שכן לתא ברכבת לילה לגרמניה, קרבן חף מפשע של תודעתי הבחושה בגלגלי רכבות ומכוניות וטורבינות של אוניות, הלומת חותמות קב”נים ומוכתמת ברפש רחובותיהן של ערים גשומות מעירי ובדיו גלויות שלוחות להורים מודאגים, בבוץ העוטף את גופה של אווה, בבירה שהשקעתי בה את כל אלה באירלנד ובבירה שהשקעתי בה את כל אלה בפילזן ובפוסן ובבירה שהשקעתי בה את כל אלה על שפת ימה של תל-אביב.


48.

את אמסטרדם דווקא לא קשרתי עם בירה אלא עם חלב. ביקורי הראשון בה, ממש בראשית מסעותי, היה לי גם חוויית פרידה רומנטית ראשונה, לילה ראשון בחדר משותף של אכסניה ומפגש ראשון עם תעלה עירונית, עם אדריכלות שהצבע החום מושל בה, עם נרקומנים, עם חנויות ספרים שקהל יעדן הומוסקסואלי ועם מזון אינדונזי.
כשחדלתי להתהלך ברחובות ולגדות התעלות החלה נודדת בהן שנתי, מותירה אותי בגפי בחדר מלא נחירות. באחד מן הלילות נמאס לי. קיפצתי ממרומה של מיטת הקומותיים, דורס בדרך מטה מזרן חשוף – רק אידיוט כמוני ניסה בכלל לבלות את הלילה בשינה בעיר של קלאברים כבדים. יצאתי אל החוצות מלא תאוות לובן. עוברים ושבים מהם ביקשתי שיכוונו אותי למכולת פתוחה היו בטוחים שכוונתי לסוג של בלדריית סמים. הם התנצלו ששם הקוד אינו אומר להם דבר.
בסוף מצאתי דלת מכולת פצויה אל המדרכה הצרה שבין וגינה פעורה ותעלה אטומה ברובע החלונות האדומים. מקדמיהם של מופעי סטריפטיז חסמו את דרכי אליה, מחייכים מלוא שיניהם שנעשו ורדרדות באור הניאון. איכשהו פרצתי לי נתיב אל הפתח, רכשתי רבע ליטר של חלב פרה בקופסת קרטון וחזרתי לישון.


49.

זה היה לפני כל כך הרבה פסים.


50.

ומאז, חמש השנים האלה, עשרים וארבע השנים האלה, ההתקדמות האיטית מן החלב לנוזלים האחרים שמסרבת לרוות ולגווע. הנה אני דוהר לאיטי מחלב אל ויסקי, נודד לי חופשי מארץ לארץ ומהעזה להעזה חריפה יותר: פה ג'וינט של חשיש שוקולדי ביער ליד ברלין, שם חצי בקבוק של אבסינט במסיבה פרועה, אבל בסוף מה? אשתה את לחלוחית הבוץ המרה כמו אווה ורגע לפני כן מה? דייסת קוואקר עבור לסתותי הרופסות, חלב! כי מחלב באתי ואל חלב אשוב.
אז מה זה משנה, אשוב על עקבי.


51.

הכרטיסן הגרמני הדריך אותי לרדת באוזנברוק, שם תעצור הרכבת בשתיים בלילה בערך, ולעבור לרכבת המצפינה לעבר המבורג. הוא הבטיח שיעיר אותי.
הרכבת הזאת כבר היתה אחרת. מחולקת לתאים. עברתי בפרוזדור הצר, מחפש אחר תא ריק וגם מוצא, אבל אחרי שפרשתי בו את חפצי ואפילו איתרתי זוית נוחה יחסית להשתרע בה, התחוור לי שהקדמתי לעשות. חיידק נדודי השינה של אמסטרדם חבר לתאי ולא נראה כל סיכוי שירפה ממני לפני הגבול. דקות ספורות העברתי בשירותים, דקות ספורות בבהיה בחשכה שבחוץ, ואז התחלתי פוסע מקרון לקרון נגד כיוון השקשוק המתמיד הלאה.
מישהו ניגן בגיטרה. בחור אמריקאי בכובע בייסבול שנענה למבטי ההתרשמות שלי בחלון תאו ואותת לי להסיט את הדלת ולבוא. גם ללגום מבקבוק של יין לא רע הוזמנתי. החלפנו זמירות שעה קלה, אני ניגנתי דני בוי וגם שיר שחיברתי מזמן:

בערים שלהם ארמונות קרים
מאיימים על חשכת רחובות צרים
מנגן שיר עברי בכיכר שקטה
משלם הון עתק בעבור מיטה
יש רכבת יוצאת לשכונות רעות
יש אחת לחופי ארץ הפלאות
ולזאת גם הייתי קונה כרטיס
אילו רק לי היו עוד שני פרנק בכיס.

האמריקאי נטל את הגיטרה והפליא בה להטים. שיריו הזכירו מאוד את להקת רדיוהד ולשאלתי נעניתי שהוא אכן מעריצם. נגינתו וזמרתו עלו על אלה של אליליו. “אתה טוב!” השתאיתי.
"בדיוק לפני שבועיים בגרתי מג'וליארד.” הסביר.


52.

"ומה אתה עושה לבד על רכבת לילה בגרמניה? אתה לא אמור להתחיל לעבוד על אלבום בכורה?”
הוא ארז את הגיטרה בזהירות מטריפה בחיק הלבד של נרתיק משובח. “קודם אני מוכרח לפתור תעלומה ורק אז אוכל להתקדם הלאה עם החיים.”
"איזו מין תעלומה?
"תעלומה מהסוג הכי טוב שיש.”


53.

"למה היא תעלומה?”
"כי ככה זה כשמכירים מישהי באינטרנט. לא משנה כמה היא תספר לך על עצמך, היא תשאר תעלומה ולא משנה כמה בחורות כשרוניות יקיפו אותך בג'וליארד, אם לא תבדוק מי היא תמיד תדאג שאולי היתה כאן החמצה, בעיקר אם היא ממזרח גרמניה ואתה לא יודע כלום על מזרח גרמניה ואיך נשים במזרח גרמניה לעומת הנשים בניו יורק.”


54.

מזרח גרמניה.


55.

גם אני פגשתי מישהי ממזרח גרמניה. “אני מצטערת,” היא אמרה, “עוד כמה דקות אני חייבת ללכת לרכבת ולחזור הביתה.”


56.

משקה הוא מכה. השבתי את בקבוק היין לאמריקאי. בחור מנשק בחורה עשרים שניות אחרי שראה אותה לראשונה. מתחת למצודה זורחת וליפים בצריחי אירופה ומעל לנהר אפל. הוא לא שואל אותה לשמה, לא מתעקש שתשאר עוד חמש דקות. אהבה גדולה נחשפת כמו ירח מבין העננים, נעשית אפשרית לרגע ונבלעת שוב, מותירה רק שם של עיר: גרליץ.


57.

מה פתאום שאנוע במעגלים? אני כאן לאהוב! האם לא אלה היו המלים שאמרתי בקול מרופד שנת סיפון, בבקר מסעותי הראשון? אם אני יוצא לעולם זה בשביל לאהוב. יש לי כיוון: גרליץ.


58.

"תודה על המוסיקה. אני צריך לצאת למסדרון לחשוב קצת.” תחנת אוזנברוק קרבה.
והוחמצה.
גרליץ נמצאת על נהר האודר, על גבול פולין. למדתי שעלי להחליף בברלין לרכבת לדרזדן לרדת בדרזדן נוישטדט (לא במרכזית!) ומשם להרחיק מזרחה, אליה.


59.

במבנה תחנת דרזדן נוישטדט קבוע מרכול קטן, קניתי לי לחם ונקניק לארוחת הבקר. חלקתי אותם עם תרמילאים פולנים בין עמקים ירוקים וכפרים אדומים בסכסוניה, עד שהחליט הכרטיסן שכרטיסי היורייל שלהם קיקיוניים והסגיר אותם לידי המשטרה בתחנה נידחת. הם צחקו יפה ביחד, הכרטיסן והשוטרים. נותרתי מתחלחל בקרון המודרני והריק. מה לי גרמניה ומה מזרחה?


60.

היא!


61.

אבל כשהגעתי לגרליץ התחוור שמדובר בעיר גדולה ושכנראה שלא אמצא אותה בקלות. גם לו התייצבה מולי והאזינה לי, מחרישה, תוך שניגנתי ברחוב, מי יודע אם הייתי מזהה אותה. כל כך הרבה בחורות יפות חלפו על פני בין חזיתות נפלאות בנות המאה הי"ט שכל עיר מחורבנת ושכוחה באירופה מלאה בהם כמו שכלב מוזנח מלא בפרעושים. שייס! אספתי את מה שאספתי מתוך התיק ומיהרתי חזרה לתחנה. בוקר שלם בוזבז על נסיעה לשומקום בהשראת פנטזיה של מישהו אחר, בן טובים מלוקק מקונטיקט. כמה זמן נשאר לי על הכרטיס? עוד יום אחד ולילה יחידי. למדתי מפי פקידת המודיעין הבלתי אדיבה שאם אתפוס את הרכבת הבאה לעיר קוטבוס אגיע לברלין בערב. אוכל לנצל את הכרך, לעשות בו את הלילה בשתיה והתענגות ולחסוך כך דמי לינה. אשן כבר על רכבת הבקר הראשונה להמבורג, משם אמשיך לדנמרק וגמרנו.


62.

הרכבת תכנס בעוד שניות ספורות לתחנת ברלין – מזרח.
ברלין - מזרח.
התחנה הבאה תהיה ברלין אלכסנדרפלאץ.


63.

הרכבת תכנס בעוד שניות ספורות לתחנת ברלין אלכסנדרפלץ.
ברלין אלכסנדרפלאץ.
התחנה הבאה תהיה ברלין פרידריכשטראסה.


64.

הרכבת תכנס בעוד שניות ספורות לתחנת ברלין פרידריכשטראסה
ברלין פרידריכשטראסה.


65.

לאובדן הדרך המוחלט קוראים פשוט ברלין. לא?


66.

באורניינשטראסה, ליד בית הכנסת זהוב הכיפה, מצאתי בר ששולחנות פיקניק ניצבים בחזיתו. השענתי נאנח את תרמילי ואת הגיטרה כנגדם ונכנסתי לקנות בקבוק בירה כשעין אחת לא משה מהם.
בירה "בקס" בבקבוק, תרופה סימפטומטית במחיר חמישה מרק, פתרון קמצני לבדידות, למצוקת לינה ולעודף תנועה, דרך להעמיד בה פנים שחווית עיר מהוללת, שבילית בה כמו שצריך כשבעצם מה? בעצם מה עשית? מה למדת עליה ועליך ובמה העמקת את הבנתך את הכוח העריץ ונטול הפנים שמניע אותך במבוך הזה? לאובדן הדרך המוחלט קוראים בירה. בירה היא המינוטאור.
"היי" אמר לי מישהו בצאתי. “יש לך גיטרה.”
"נכון.”
"אם תנגן לי שיר אני מזמין אותך לעוד דרינק.”


67.

אז שרתי והוא קנה לי בירה. אחרים באו, מילאו את ספסלי שולחן הפקניק והביאו איתם עוד בירות. בכל פעם שהגשתי את הבקבוק לשפתי הוא היה מלא: זו היתה בירה חדשה. משקה הוא מתנה. לאט לאט נקרע מעליה ניר העטיפה, היא מתקבלת, משהו אטום וטוב – משהו שקוף שמחזיר את האור, מחזיר אותו פנימה, ומעסה את קולטני האור שבבטן ומשכיח מהבטן שיש ראש ומהראש משכיח את הבטן ומהיום משכיח שהיתה ילדות ואת מחר מצחיק ובכלל מה חשוב? רגלי הכוסיות ושיערן ו-”בלשים בלילה” עם סיביל שפרד שכולנו ראינו כשהיינו קטנים. את הרגלים לא ניתן לראות מתחת לשולחן, אבל אני שר ומסביר שהשיר הוא על ריסוס נגד ג'וקים שעשו לי פעם בדירה והשיר האחר על משהו שלא קרה לי אישית, קראתי בספר של אחד שהוא הזדיין בגן ציבורי במוסקווה באמצע החורף. כנראה שזה לא קרה גם לו. אולי בכלל טוב יותר לשתוק. פתאום טוב וקל לשתוק. קנה סוכר? לא, למה? אני כן. לא, לא ראיתי אותם צומחים. לא, אתה מטרינידד? מי מכם מטרינידד? סתם סתם. אבל אתה נראה הודי.
נכון, גם וי אס נאיפול מטרינידד ונראה הודי. הנה אני מהמזרח התיכון ונראה, נגיד, קרואטי? יש מצב. קרואטי. ואין לי שום דבר נגד הערבים, להפך אני מרגיש שעשינו טעות גדולה בכך שלא נתנו להם זכויות אחרי המלחמה של 1967, לא זכויות אדם, לא זכויות עובדים, וזה איפשר לנו להעסיק אותם בפרוטות במשך הרבה שנים. אני זוכר כשהייתי קטן הם היו עושים את כל עבודות הבניין ובדרך שלי מהגן היו משתרעים ומתפללים, האנשים המאובקים המסויידים, זה מה שהם היו ואז נמאס להם והם עשו מרד עבדים והתחיל הבלאגן. אבל רגע, רגע, רגע, זה לא היה רק העניין של הזכויות עובדים. לא רצו לאזרח אותם גם כי יש גם את אתוס המדינה היהודית וזה קשור אליכם. לא אליך, טרינידד, לא, לא אליכם בכלל אבל אל הארץ הזאת. אין מה לעשות, אני חוזר עכשיו ממחנה ריכוז בצ'כיה איפה שדודה שלי היתה עבד לחברת סימנס ומתה מטיפוס ואין לי שום דבר נגדכם ולא נגד סבתא שלכם אבל אני מבין אומה מאויימת ובטראומה שפוחדת ולא מוכנה לעשות הנחות. כן, היא מטומטמת, היא מפגרת, ככה אני מעדיף לחשוב עליה, כמו ילד במוסד למפגרים, אבל הילד הזה זה גם אמא שלי, זה המולדת שלי אז לא קל. זהו.
זה בסדר, נו, לא, זה בסדר. הנה אני רואה עולם ורואה שזה בסדר ומקבל פרופורציות. אנשים כאן באירופה אכלו אחד את השני כמו- כמו- חביתות לפני כולו חמישים שנה ותראו מה הולך פה עכשיו, דגלים כחולים, כולם חברים, זה נותן לי תקווה. פרוסט!
וטוב גם שהכוס מלאה, הא? אומרים שיש כאלה עם חצי כוס ריקה וכאלה עם חצי כוס מלאה, ואני אומר שהכוס שלי תמיד ריקה לגמרי, יושבת על הבר ומחכה שימלאו אותה מחדש. משקה הוא מיצוי, משקה הוא מותק. לחיים! איך אומרים בטרינידד? צ'ירז? באמת. איך אצלכם בשבדיה? אני יודע, סקול! כי הויקינגים היו שותים מתוך הגולגלות של יריביהם. כן נכון! בוא בוא בוא נהפוך את השולחן. אנחנו הישראלים לועסים אבנים, מישהו אמר לי את זה, הצחיק אותי. אנחנו לועסים – תקשיב שניה, אנחנו לועסים אבנים ואומרים לחיים. תגיד לחיים.
והדודה שלי יהי זכרה ברוך היתה אומרת אגשגדרה, שזה לבריאות! ואני אומר אגשגדרה לחיי כל הגרמנים הצעירים שהיחס שלהם לעולם הוא כל כך אחר. בכוונה לקחתי את אחותי לראות את פוסן בבוואריה לפני שנענו לקברים שתראה שיש גרמניה אחרת. זה מה שראש הממשלה הראשון שלנו בן-גוריון היה תמיד אומר: גרמניה אחרת. הוא עבד על זה מאוד חזק כדי לפתח קשרי מסחר בעיקר, אני חושב. וזה עוזר מאוד אבל בסוף אני נכנס לאיזו חנות ספרים משומשים ויש שם ספר גטו לודז'. אז יופי, אני מסתכל ורואה תמונה כזאת של מין חדר שירותים עם קירות מכוסים באריחים ויש בו אמבטיה כזאת בצד אחד ובצד השני יש כיור והאמבטיה ממולאת בגופות של אנשים שרוקנו מהם את הדם, ככה שאתה מבין שזה בשביל איזו תעשיה, ובכיור יש את כל הראשים שלהם, פשוט תל קטן של ראשים שלהם. אתה מבין?
אז זה לא קל, אתם מבינים?
אז אני צריך חברה טובה ולשתות
אבל היום נראה לי ששתיתי מספיק. מה השעה?


68.

השעה היתה שלוש בבקר. נותרו שלוש שעות עד לרכבת הראשונה להמבורג, הנזהשטדט המבורג, ואני, ראשי כבר כמעט וחבט בשולחן העץ. הסטודנט מטרינידד וחברו השבדי הציעו שאתלווה אליהם לאכסניית הנוער הסמוכה ואשן בה, לפחות קצת, כדי שלא אתגלגל ברחובות. במורד פרידריכשטראסה שב אלי מצב רוחי הטוב, נזכרתי שאני במזרח ברלין וזימרתי בקול שירים קומוניסטיים של וודי גאת'רי. באכסניה עצמה לא היתה מיטה פנויה אבל פקיד הקבלה הציע שלפחות אנמנם קצת בחדר ששימש מחסן למזרנים וכלי מיטה.


69.

כעבור שנים נשאלתי בראיון באיזה משפט הייתי פותח אוטוביוגרפיה לו כתבתי אוטוביוגרפיה.
השבתי: “להתעורר בלי זכרון של הלילה שחלף ובלי לדעת איפה אתה על רצפת מין מחסן של מזרנים וכלי מיטה כשמעליך ניצב איש ענק וקרח ששואל באנגלית רצוצה: 'ביקשת השכמה בשמונה?', לזה אני קורא בוקר.”


70.

לזה אני קורא בוקר: להודות לאיש הקרח ולטוס אל הרחוב מתוך ידיעה מעומעמת שעלי לתפוס רכבת בתוך עשר דקות, ומתוך חוסר ידיעה מוחלטת של מיקומי בעולם. הרי הייתי בדרכי לפורטוגל, לא? או בעצם לדנמרק. הרי רכבת אחת נשאה אותי לבלגיה ואחרת להולנד ועוד אחת לאוזנברוק בלילה. אולי אני בגרליץ המושכת, אולי בטרוטנוב, או בבודפשט, אולי אני בפריס, הרי שבתי לפריס ואולי עוד לא עזבתי את פריס ואת כל היתר דמיינתי ואולי כבר כן עזבתי את פריס ואני ברימסץ' או בטורניה השכנה לה, שם יש גם מסעדה ובירה בכוסות גבוהות, אולי ממנה נדפקתי או מהבירה של בפראג או פוסן או שטראסבורג או מינכן או - איך קראו למקום ההוא הקטן עם הכוסות הקראמיות? אולי אני בארץ, נודד בה קודח, מסרב לבלות את הלילה בבית הורי, כי הוא לא בחו”ל, כי הוא נטול גירויים. אולי אני באחד מאלפי קצותיהם של הדרכים שאליהם עוד לא הגעתי: הונג קונג, ניירובי, סנטיאגו, ביירות, אולי בכולם. חדר המדרגות של האכסניה היה אילם לחלוטין, החצר הפנימית שגשם טפטף על מרצפותיה החלה רומזת על הפתרון: אמרה אירופה, אמרה צפון, אבל רק פרידריכשטראסה והרכבת הדוהרת על פני גשר מעליו רעמו: ברלין.


71.

אוקיי.


72.

כששותים רק בירה, החמורמורת סבירה, אבל למען האמת, חזרתי לעצמי באופן החלטי רק ברכבת הדנית


1.

ובה חלפתי על פני העיירה ההיא שבה נערך פסטיבל הפולק ובה השתכרתי כל כך אז, לפני היציאה לדרך. בבקר שאחרי הלילה ההוא הרגשתי כמו פחית שימורים ריקה: חלול וחד בקצוות. נסענו באוטו של אינגה לראות טירה.


2.

היא עמדה חרבה, מוקפת בחפיר מוצף שערבות בוכיות בצבע חלודה צמחו על גדותיו.


3.

אחר כך נסענו לים אבל הוא לא היה שם. השפל גרר אותו מערבה, אל מעבר לאי סילט. במקום הים הכחול השתרעה לפנינו ערבה שטוחה של בוץ אפור. אנשים עמדו בה, צבעוניות חולצותיהם מצחקת ממרחביה. חלצנו נעלים וקרבנו אליהם, נזהרים בתחילה שלא לדרוך על מה שנראה כמו תולעים ובדיעבד התברר כמחרוזות של בוץ שנפלטו אל פני השטח על ידי תולעים מתחפרות. האנשים התגלו כגרמנים אוחזים במעדר ובדלי. הם כרו מתוך הבוץ שלשולי ענק למכור אותם כפתיונות.
אינגה חזרה לחוף, אחוזת בחילה. אני עוד נשאתי את ראשי החלול אבל הרגוע למדי מעט מערבה משם, לפני שפניתי לאחור.

© יובל בן-עמי 2009